בג"ץ יצר תקדים מסוכן - בלי לדבר על הפיל שבחדר

עשרות פעמים מופיעות המילים "חריג", "קיצוני", "חסר תקדים", "מורכב", "נדיר", בפסק הדין של השופטים וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ. בעיניהם, האירוע שבו נחשדים בכירים הפרקליטות הצבאית, ובראשם הפצ"רית, הוא עד כדי כך יוצא דופן, עד שהוא מצדיק חריגה מן הכלל לפיו אין מקום להתערבות פוליטית, ישירה או עקיפה, בעבודת גורמי האכיפה.

לא בטוח שהאירוע עצמו, קשה ככל שיהיה, הוא חריג ותקדימי כמו ההחלטה של השופטים: ההכרה, לראשונה, ברעיון על פיו גורם פוליטי, שר המשפטים, יוכל להטיל את תפקיד ליווי החקירה על עובד מדינה אחר.

נזכיר כי היועצת המשפטית לממשלה ובכירים אחרים בפרקליטות השתתפו בזמנו בהתייעצויות הנוגעות לאופן בדיקת פרשת ההדלפה. היועמ"שית הבהירה שהיא מנועה מלעסוק בפרשה, שכן ייתכן במסגרת החקירה יהיה צורך בגביית עדותה ועדותם של גורמים בכירים נוספים. השאלה שהציבו השופטים במוקד הדיון היא הדרך שבה ימונה מי שילווה ויפקח על החקירה במקומה.

ההכשר של בג"ץ להתערבות פוליטית

מינויו של השופט אשר קולה על יד שר המשפטים, נפסל. החוק לא אפשר לשופט קולה ליטול על עצמו את התפקיד, בשל האיסור גורף על נציב קבילות על שופטים לעסוק בעיסוק אחר. אבל ההחלטה לאשר לשר המשפטים לבחור את עובד המדינה שאליו תועבר סמכות היועצת היא החלטה תקדימית, ויש שיאמרו - אקטיביסטית. נדמה שהשופטים מודעים לכך היטב. הם דואגים להזכיר כל הזמן את הכלל היסודי על פיו "אין להעביר את סמכויות היועמ"שית לפיקוח על חקירה פלילית קונקרטית מחוץ למערך הייעוץ המשפטי לממשלה או פרקליטות המדינה".

עם זאת, בשל הנסיבות החריגות, השופטים מאפשרים לסטות מעקרון יסוד זה. בולט מאוד ניסיונם להסביר שמדובר במקרה קיצון וחריג ועל כן יש להצר עד מאוד את יכולת העברת הסמכות לשר: זו תועבר רק בנסיבות קיצוניות, העברת הסמכות תהא כפופה למגבלות, ביניהן שניתן יהיה להעביר הסמכות לעובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, ללא שיוך פוליטי ורק בשלב החקירה.

אך כל זה לא מפחית מעצם יצירת התקדים. פתיחת פתח לראשונה בישראל להתערבות פוליטית בחקירות פליליות. וצריך להבהיר: הפסילה של כל הפרקליטות על כל בכיריה גם היא תקדימית ובלתי נתפסת. נכון שמצב המעורבות של בכירים רבים יוצר מניעות רחבה. אך מכאן ועד ל"מניעות מוסדית" מוחלטת של הפרקליטות כולה - הדרך ארוכה ומסוכנת.

בבג"ץ התעלמו מהתמונה הגדולה

השופטים קבעו שוב הסדר התלוי בעיקרו ברצונו הטוב של השר לקיימו. אולי זמן מתאים להזכיר את ההסדר שנעשה עם השר איתמר בן גביר, ואת הסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. את תוצאות ההסדרים האלה ניתן לראות היום בבירור.

אולם, פסק הדין בולט במיוחד בשל מה שאין בו. אין בו כל התייחסות לתמונה בכללותה, למציאות שמסביבנו. אין התייחסות למה שנעשה באופן יום-יומי ליועצת המשפטית לממשלה. לעובדה שהשר לוין לא מכיר בחוות הדעת של היועמ"שית ופועל בניגוד להן. אין התייחסות לסירובו לשתף פעולה עימה תוך הפרה של צו בג"ץ שמונע את הדחתה או כל שינוי של כללי העבודה עימה או של מעמדה. כאילו פרשת הפצ"רית עומדת בבדידותה במדינה מתוקנת ובדמוקרטיה לתפארת ולא במציאות שבה אנו מצויים, בשיאה של נסיגה דמוקרטית מואצת.

הסירוב לראות ולהתייחס למערכה הכוללת נגד המוסדות הדמוקרטיים, נגד התקשורת, נגד שומרי הסף ובמיוחד נגד היועמ"שית, השתיקה המוחלטת מול הסיפור הגדול יותר המזהיר "איך דמוקרטיות מתות" - כל אלה בולטים יותר מכול 44 העמודים של פסק הדין.