לא עוד מב"ם: אם חיזבאללה ממשיך להתעצם - יהיה סיבוב נוסף בצפון

הגברת תקיפות חיל האוויר בשבועיים האחרונים בלבנון, באה על רקע דיווחים לפיהם ישראל נערכת למהלומה צבאית רחבה נגד יעדי חיזבאללה בדרום המדינה ובאזור בקעת הלבנון. זאת, נוכח מאמציו המתגברים של הארגון לשקם את תשתיותיו הצבאיות ויכולותיו האסטרטגיות, גם תחת תקיפות ישראליות יום-יומיות - כ-45 עד 50 תקיפות מדי חודש בין חודש יוני לחודש אוקטובר 2025 - המכוונות בעיקר לפעילים בדרום המדינה.

על רקע הצהרותיו האחרונות של השליח האמריקני לסוריה, תום בראק, כי לבנון היא מדינה כושלת שלא תפרק את חיזבאללה, נדמה כי במערכת הביטחון התקבעה ההבנה שההתעצמות המחודשת של חיזבאללה לא תיעצר בלחץ התקיפות, בהיקפן הנוכחי. בנסיבות אלה, ונוכח מאמצי איראן לשקם את יכולות חיזבאללה, באמצעות העברת מימון, אמצעי לחימה ורכיבים, המציאות המתהווה בלבנון עלולה לשוב ולהציב על ישראל איום אסטרטגי מהותי, המחייב תגובה רחבת היקף.

ניתן להניח כי הדיווחים המתפרסמים מעת לעת על סיכול משלוחי נשק בגבול סוריה-לבנון משקפים את המאמצים להחיות את ה"מסדרון" מאיראן ללבנון - בניסיון להתגבר על מאמצי משטר א-שרע בסוריה לבלום את ההברחות. סביר שמשלוחים נוספים חומקים מן העין, בין היתר, לאחר שחיזבאללה ואיראן הפיקו לקחים, ומקפידים יותר על חשאיות פעולותיהם.

גם אם רמת האיום הישיר בגבול הצפון - ובייחוד תרחיש פשיטת כוחות רדואן - פחתה בעקבות הפגיעה הנרחבת ביחידה ובתשתיותיה בדרום לבנון ואחיזת ישראל בשטח, אין בכך כדי להבטיח את המשך השקט בגזרה הצפונית. האפשרות לפעולות נקודתיות של חוליות קטנות או גורמים מקומיים נגד יישובים סמוכי-גבול נותרת בעינה. עם זאת, האיום המרכזי על ישראל נובע מיכולתו של חיזבאללה להמשיך ולשגר רקטות וטילים מאזורים מרוחקים יותר, בראשם בקעת הלבנון ואף מצפון לו – שם הארגון מרכז את עיקר כוחו הצבאי. למרות הקושי לנבא תהליכי קבלת החלטות בקרב תנועות המונעות מאידיאולוגיה דתית, נראה שהאינטרס הנוכחי של חיזבאללה הוא לא להסלים, אלא להמשיך להתעצם ולבנות כוח עד שיהיה מסוגל להפתיע את ישראל.

הפגיעה הקשה בחיזבאללה במלחמה שמה סוף לוואקום הפוליטי בן השנתיים בלבנון, והביאה לבחירת הנשיא ז'וזף עאון וממשלת נואף סלאם, ולמעשה לשינוי פרדיגמטי בלבנון. בתום המלחמה היה ברור לאזרחי לבנון, שחיזבאללה לא הצליח להגן על מנהיגיו, קל וחומר על המדינה אותה גרר למלחמה הרסנית. בחודש אוגוסט האחרון הממשלה אימצה החלטה לפרק את הארגון מנשקו, ו"נשק ההתנגדות" שהיה חלק מכוח המגן הרשמי של לבנון, עבר למשבצת של "מיליציה" שיש לפרק לפי הסכמי טאא'ף (כמו יתר המיליציות שפורקו מנשקן).

בכך, נוצרה בלבנון תחושת תקווה זהירה לשינוי: הציבור - ובתוכו גם רבים מקרב העדה השיעית - עייף ממלחמות ומהרס, ורבים רואים בחיזבאללה את מי שכפה על המדינה מלחמה שנועדה לשרת אינטרסים איראניים ולא לבנוניים. הסנטימנט הזה, לצד לחץ בין-לאומי גובר בהובלת ארצות הברית, עורר תקווה שלבנון תוכל להיחלץ ממעגל האלימות, ולבסס, בפעם הראשונה אחרי עשורים, מונופול של המדינה על הנשק. בכך, כך קיוו, ניתן יהיה לבסס סוף סוף מוסדות שלטון אפקטיביים, ואף ליצור תנאים להסדרה ביטחונית ומדינית ארוכת-טווח עם ישראל.

משיחות עם גורמים המעורים במארג הפנימי בלבנון, ניכר שלמרות התסכול והזעם בקרב חלק מהציבור מתקיפות ישראל, אנו עדיין מצויים במרחב ההזדמנות ההיסטורית. הלבנונים לא רוצים לראות את ארצם נחרבת ועקורים הנמלטים מבתיהם ההרוסים. בעיני רבים, חיזבאללה איבד את האמינות, ואף את ה-raison d’etre שלו כמגן לבנון, לאחר שהתערבותו במלחמה בעזה רק המיטה חורבן על ארץ הארזים. הכמיהה של רוב הציבור הלבנוני לשינוי אמיתי, מקפלת בתוכה גם את ההבנה שאין תוחלת במלחמה עם ישראל.

אלא שהמתרחש בלבנון בימים אלו ממחיש את חוסר האונים של הממשלה בביירות ואת אוזלת ידו של צבא לבנון, שלמרות שפירק חלק מתשתיות של חיזבאללה בדרום המדינה (בתיאום עם הארגון), הוא רחוק מלפרז את האזור שמדרום לליטני, קל וחומר מצפון לו. בנוסף, יש לזכור כי כ-30 עד 40 אחוזים מחיילי הצבא הם בני העדה השיעית, וחלקם מזדהים עם חיזבאללה ואף משתפים עימו פעולה, בין אם באופן פסיבי ובין אם במעשים בפועל.

חיזבאללה, מצידו, פועל למנף את התקיפות הישראליות כדי להצדיק את אחיזתו בנשק ולגנות את המגעים עם ישראל. חשוב לציין, שחלק מהתקיפות, בהן נפגעו, לפחות לפי הדיווחים בלבנון, אזרחים חפים מפשע, גררו תגובות חריפות מהממשלה ומהציבור הלבנוני, ובאחרונה נשיא לבנון אף הנחה את צבא לבנון "להתעמת עם כל פלישה ישראלית" לדרום המדינה.

בנסיבות אלה, נוצר פרדוקס, כשמצד אחד תקיפות ישראל והמוצבים שהקימה בשטח לבנון הם הכרח ביטחוני, וייתכן שאף מהווים מנוף בידי ממשלת לבנון להפעיל לחץ על חיזבאללה להתפרק מנשקו, ומצד שני מעניקים לארגון תירוץ להמשיך ולהיאחז בו.

עד כה חיזבאללה נמנע מתגובה לתקיפות של ישראל, אף שנותרו בידיו יכולות שיוריות מאז הפסקת האש בחודש נובמבר אשתקד - בעיקר במרחבים שמצפון לליטני ובבקעת הלבנון. ההבלגה והריסון של חיזבאללה נובעים משלושה טעמים עיקריים:

1. ההבנה שהתגובה הנגדית של ישראל תהיה הרסנית.
2. הנחה שיוכל להמשיך במגמת ההתעצמות, למרות הפעילות הישראלית.
3. שיקולי הלגיטימציה הפנימית.

בשיחות עם בכירים מהאזור המצויים במתרחש בלבנון, הם מעריכים כי: "אם חיזבאללה יגיב נגד ישראל, ויחדש את המלחמה, הוא גמור! הציבור לא יאפשר זאת, והסיכוי למלחמת אזרחים יגבר מאוד". עם זאת, על ישראל להניח כי גם ליכולת הארגון להמשיך לספוג ולהבליג יש גבול.

מה הלאה?

בלבנון מתרחש שינוי היסטורי הנובע מחולשת חיזבאללה בעקבות המלחמה. ועדיין, למדינה אין את הכוח לבסס מונופול על הנשק וגם התקיפות הישראליות בשטח לבנון לא מונעות את תהליך שיקום יכולות חיזבאללה הצבאיות.

בתנאים אלה, ישראל נדרשת לתאם עם ארצות הברית ומדינות האזור את האצת המאמצים להחליש את חיזבאללה ככל הניתן, ומנגד לחזק את מדינת לבנון וצבא לבנון. זאת, כדי לייצר תנאים וסיכויים טובים יותר לפירוק הארגון מנשקו בטווח הבינוני-ארוך.

לצד מהלכי כוח, אסור לישראל לוותר על מיצוי המסלול המדיני, שיביא את התוצאה הרצויה בלבנון - מונופול של המדינה והצבא על הנשק - גם אם ברור שהדבר ייעשה, בשלבים. לאחר מהלך כוחני של רידוד יכולות ואיומים מצד חיזבאללה, על ישראל לשקול הפוגה מתוחמת בזמן, שבועות בודדים, כדי לאפשר לצבא לבנון לבצע את משימת הפירוז. בהתאם לביצועים בשטח, היא תוכל להחליט על מהלכיה בהמשך.

כמו כמעט בכל הסוגיות באזור, המפתח להצלחה הוא הנחישות האמריקנית. על ישראל לפעול בתיאום עם הממשל, כדי להביא להגברת הלחץ על ממשלת לבנון לממש את החלטותיה. אם היא תמשיך לאכזב, עלינו לחזור להסכמות הצד עם וושינגטון על לגיטימיות הפעלת כוח ישראלית בלבנון.

במקביל, על ישראל:

1. לדחוק בארצות הברית ובמדינות המפרץ לתמוך בשיקום לבנון אך ורק בתמורה לפירוז, בתחילה מדרום לליטני, ובהמשך בלבנון כולה. הציבור הלבנוני, כולל העדה השיעית, חייב להבין כי עצם התעקשות חיזבאללה להמשיך ולהחזיק בנשק, מונעת את שיקום המדינה אחרי המלחמה.
   
   יתרה מכך, לישראל אינטרס מובהק שהשיקום הנדרש בלבנון, כולל בדרום, יתבצע על ידי גורמים חיוביים מבחינתה, בהובלת סעודיה והאמירויות, ולבטח לא על ידי איראן או קטאר. אבל, בינתיים, סעודיה מתנה השקעה בלבנון בפירוז חיזבאללה וברפורמות כלכליות במדינה. איראן, לעומתה, ממשיכה את הזרמות הכספים לחיזבאללה ולתושבי דרום לבנון, וקטאר האופורטוניסטית מממנת את משכורת הצבא.
2. להעצים את הסנקציות והלחץ הכלכלי על חיזבאללה, ואיראן המתקצבת אותו, ולתת לממשלה שליטה על משאבי הסיוע לשיקום, ככל שיוקצו כאלו, כדי לחזקה לקראת הבחירות בלבנון בחודש מאי 2026.
3. לדחוף את ממשלות לבנון וסוריה "לסגור" את נושא חוות שבעא ולהעבירן לריבונות סוריה, לה הן שייכות, ובכך לשלול מחיזבאללה עילה חשובה להחזיק בנשקו.
4. ללחוץ  על משטר א-שרע לחסום ביעילות רבה יותר את גבול סוריה-לבנון נגד הברחות מאיראן. בשבועות האחרונים עלו דיווחים על התרופפות גם בעניין זה, ומבחינת ישראל זהו סעיף חשוב בכל הסכם שיחתם בין ישראל לסוריה. חיזבאללה בונה על התערערות משטר א-שרע כדי שהאיראנים יוכלו לחזור ולהתבסס בסוריה, ולשקם דרכה את הארגון.
5. להמשיך לחזק את צבא לבנון ולציידו באמצעים שיאפשרו לו להתמודד מול חיזבאללה במקרה של עימות, תוך העדפת מקורות מימון שאינם קטאריים. זאת במטרה לבסס את הצבא כגורם בעל יכולות, וכפוף לפיקוח הדוק שימנע זליגת אמצעי לחימה ממנו לחיזבאללה נוכח הקשרים ביניהם.
6. להתניע את השיח עם הממשלה בביירות על סימון סופי של הגבול הבין-לאומי עם ישראל.
7. ללחוץ על לבנון לבטל  את החוק האנכרוניסטי מ-1955 האוסר על כל קשר בין אזרחי לבנון לבין ישראלים, וקובע עונשים, כולל מאסר, למפרי החוק.

במקביל, מבית, ממשלת ישראל חייבת להתעורר ולהאיץ את שיקום יישובי הצפון ותושביהם. למרות שהם מהווים את קו ההגנה הראשון מול לבנון, יישובי הגבול, שנפגעו קשות במלחמה, מוזנחים וזוכים להתעלמות מהרשויות. הממשלה חייבת להבין כי פירוק חיזבאללה מנשקו לא יספיק, והניצחון המלא בצפון הוא גליל שוקק ויציב מבחינה חברתית וכלכלית.

בשורה התחתונה, אחרי 7 באוקטובר ישראל לא תכיל התפתחות איום אסטרטגי בגבולותיה, והפעלת כוח "בשוטף" או מהלכים צבאיים רחבים יותר בלבנון, הם בהחלט אחד הכלים שיש בידיה. עם זאת, הדרך למימוש אינטרסים בלבנון עוברת דרך שילוב בין מהלכים צבאיים ומדיניים. מהלכי ישראל ומסריה צריכים להבטיח שבלבנון נשמר ומתעצם הלחץ על חיזבאללה, כ"מיליציה" שנשקה גורר את המדינה הלבנונית לתהום, ויש לפרקו בכל מחיר.