מי יפרק את חמאס? השאלה שארה"ב עדיין משאירה פתוחה

טיוטת ההחלטה שמקדם הממשל האמריקני במועצת הביטחון נועדה לשמש נדבך מרכזי ביישום "תוכנית טראמפ" לעזה מספטמבר 2025. מטרתה - להעניק לגיטימציה בין-לאומית רחבה למהלכים שהוצגו בתוכנית: הקמת ממשלת טכנוקרטים פלסטינית זמנית, הקמת כוח ייצוב בין-לאומי (ISF), הקמת "מועצת השלום" והעברת השליטה בהדרגה לידי הרשות הפלסטינית רק לאחר שתשלים רפורמות מוסכמות.

עם זאת, לישראל מטרות מלחמה מפורשות וחשובות - פירוק החמאס מנשקו, פירוז הרצועה והבטחה שלא ישקף ממנה איום ביטחוני. אלו מטרות שעלולות להיות מדוללות מאוד בהחלטת מועצת הביטחון.

בניגוד לתוכנית 20 הנקודות של טראמפ שנחתמה בחודש אוקטובר על ידי ארצות הברית, טורקיה, קטאר ומצרים, החלטת מועצת הביטחון צריכה לעבור בהצבעה בפורום המונה 15 חברות, ביניהן פקיסטן ואלג'יריה, ובלי שאחת מהחברות הקבועות, בדגש על סין ורוסיה, תטיל וטו על ההצעה. מצד אחד, המדינות הרלוונטיות שיצטרפו ל-ISF או למועצת השלום דורשות עיגון של התוכנית במועצת הביטחון, אך ההחלטה שיכולה לעבור עלולה לא לשקף באופן מלא את הרוח של תוכנית טראמפ, ובוודאי לא את המטרות המלחמה הישראליות. בפועל, מדובר בהצעה מרוככת ביחס לתוכנית טראמפ שמנסה לעזור ביישום שלב ב' של התוכנית, אבל לא נותנת מענה מקיף ליעדים הישראליים.

ביטחון ופירוז: רווח עקרוני, עמימות מעשית

מבחינת ישראל, הסעיפים הביטחוניים בטיוטה תואמים את תוכנית טראמפ, שבמרכזה פירוז הרצועה, יצירת כוח ייצוב בין-לאומי, ושיתוף פעולה הדוק עם ישראל ומצרים. בכך היא מחזקת את הלגיטימציה הבין-לאומית לדרישת ישראל לפירוז מלא של הרצועה.

עם זאת, נוסח הטיוטה לוקה בעמימות בעייתית מאוד:

• המשימה של ה-ISF מתייחסת לווידוא תהליך הפירוז, אך לא מגדירה מי מבצע את הפירוז בפועל אם חמאס לא יתפרק מנשקו מרצון. ההחלטה מציינת את פעילותם של שוטרים פלסטינים במרחב, אך לא מגדירה את משימותיהם ביחס ל-ISF. כפי הנראה, הכוונה היא שהעימות החזיתי מול חמושים יבוצע בידי שוטרים פלסטינים ולא בידי כוחות זרים.
• אין התניה בין השיקום לבין השלמת הפירוז. כלומר, הסיוע ההומניטרי בוודאות, וייתכן וגם השיקום הכלכלי, עלולים להתקדם גם ללא פירוק מלא של הכוח הצבאי של חמאס. במצב כזה, ישנו חשש סביר שחמאס ישתמשו בשיקום האזרחי לבנייה מחדש של תשתיות טרור.
• בניגוד לתוכנית טראמפ, הנוסח מתייחס ל"השמדה ומניעת שיקום של תשתיות צבאיות, טרור, והתקפיות", אך אין התייחסות למנהרות לא-התקפיות ותשתית תומכת לייצור אמל"ח באופן ברור.

מבחינת ישראל, בהחלטה נקודת חולשה מהותית: בעוד שהתוכנית המקורית דרשה פירוז מוחלט כתנאי לשיקום, הטיוטה מאפשרת יישום מקביל של שני התהליכים, מה שעלול להפוך את הפירוז לסיסמה ולא לתנאי מחייב.

נוכחות ישראלית: היעדר בהירות מדאיג

תוכנית טראמפ קבעה מפת נסיגה לצה"ל, אך לא הגדירה את התנאים למעבר מה"קו הצהוב" "לקו האדום" ולאחר מכן לפרימטר. הצעת ההחלטה גם היא לא מתייחסת לכך ולא נותנת מעמד חוקי לנוכחות ומעמד של צה"ל בשטח. היעדר ההתייחסות יוצר פער אסטרטגי ומדיני מסוכן: בעוד שישראל מעוניינת לשמר מרחב ביטחוני עצמאי וחופש פעולה לפעול נגד טרור והתעצמות, נוסח ההחלטה עלול להתפרש כצמצום סמכותה בשטח - במיוחד אם מועצת הביטחון תהפוך לגורם מפקח.

אם לא יעוגן במפורש מנגנון תיאום שיבטיח את חופש הפעולה הישראלי, ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למגבלות שמכתיבים כוחות בין-לאומיים

בנוסף, ההחלטה לא מבהירה את המנדט והגבולות הגאוגרפיים של פעילות ה-ISF. על פניו, המשמעות היא פעילות של ה-ISF בכל מקום שצה"ל לא נוכח בו, אך תוכנית טראמפ גרסה כניסת ה-ISF לאזורים נקיים מטרור. אם אכן מדובר בשינוי שנעשה בחשיבה (או באילוצים) האמריקניים מאז פרסום התוכנית בחודש ספטמבר, המשמעות היא פריסת כוחות זרים באזור רווי חמושים של חמאס - וקשה להניח שמדינות האמורות לאייש הכוח יהיו מוכנות לפרק את חמאס מנשקו.

ממשל מעבר: מנוף או מגבלה על ישראל

הקמת מועצת השלום (Board of Peace) וממשלת טכנוקרטים פלסטינית נועדה ליצור ממשל יציב ומפוקח שימנע את חזרת חמאס, ואיננו הרשות הפלסטינית. עם זאת, הנוסח הנוכחי מעניק סמכות כמעט בלעדית למועצת השלום להכריע מתי הרשות הפלסטינית "עמדה בתנאים הנדרשים". אומנם מועצת השלום תובל בידי ארצות הברית, וטראמפ אף הבטיח שיהיה בראשה, אך צפוי לכלול גם נציגות ערבית ובין-לאומית. הוא עלול להפוך את קבלת ההחלטות לזירה פוליטית שמחוץ לשליטת ישראל.

הטקסט קובע תקופת פעולה של לפחות שנתיים, אך אין יעדים מדידים או קריטריונים ברורים לקידום השלב הבא או להגדרת כישלון/הצלחה. ממשלת ישראל הנוכחית נהנת מהשהיית חזרת הרשות הפלסטינית לעזה, אך נחשפת לסיכון שמועצת השלום יהפוך לגורם מתווך שאינו נוטה לטובתה. כל שכן, הדומיננטיות האמריקנית יכולה להפוך לרועץ בהמשך הדרך, לאחר תקופת ממשל טראמפ.

ההקשר המדיני: היעדר מדינה פלסטינית - הישג זמני אך שביר

בהיבט המדיני, הטיוטה נחשבת להישג חשוב של הנרטיב הישראלי:

• היא אינה מתייחסת להחלטות או"ם קודמות הנוגעות לסכסוך, ומכאן שאינה מאמצת את מסורת החלטות האו"ם.
• היא אינה מזכירה מדינה פלסטינית או אופק מדיני, ובכך עוקפת את סוגיית "שתי המדינות".

עם זאת, סביר שכעת, כאשר הטיוטה מועברות בין חברות מועצת הביטחון להערות, צרפת צפויה לדרוש הוספת אזכור ל"הצהרת ניו יורק", שנוסחה ברוח הסדר מדיני עתידי וקיבלה התייחסות בתוכנית טראמפ. אם דרישה זו תתקבל כתנאי לאישור ההחלטה, היא עלולה להחזיר לשולחן את רעיון המדינה הפלסטינית, גם אם לא באופן ישיר.

הזירה דיפלומטית: הסכמות עם מדינות יריבות ואויבות

הטיוטה מייצגת גרסה אמריקנית מאוזנת יחסית, אך ההצבעה במועצה עלולה להביא שינויים שליליים עבור ישראל. מדינות כמו רוסיה, סין, פקיסטן ואלג'יריה עלולות לדרוש נוסחים שיגבילו את ישראל - למשל, דרישה לנסיגה מוחלטת של צה"ל, או קביעה שמועצת השלום או כוח הייצוב יפעלו תחת פיקוח או"ם מלא. מבחינת ישראל, תרחיש כזה עלול להפוך את ההחלטה ממסגרת תומכת ליוזמה שעלולה לצמצם את חופש הפעולה הצבאי והמדיני שלה.

לארצות הברית מערכות יחסים מורכבות עם חלק מהשחקניות הללו, והן צפויות לנצל את הרצון האמריקני להביא הסכמות לכדי רווח פוליטי שלהן. המוטיבציה האמריקנית להשלמת המהלך, כמו גם היכולת שלה לתת תשורות במסגרת משא ומתן, תעמוד למבחן בהצבעה.

מכתבי צד מארה"ב במענה לפערים

מנקודת מבטה של ישראל, הטיוטה היא חרב פיפיות: מצד אחד, היא מעניקה תוקף בין-לאומי לעקרונות שמשרתים את יעדיה - פירוז, ביטחון, ניהול ביניים טכנוקרטי - ותסלול את הדרך לשיפור מעמדה המדיני שנשחק במהלך המלחמה, אך מצד שני, אין מענה ראוי לחששות הביטחוניים של ישראל. ההחלטה מציבה מסגרת שעלולה להפוך את השליטה בעזה לנושא בין-לאומי פתוח, שבו ישראל היא צד אחד מני רבים ולא הגורם המכריע.

אם ההצעה תעבור, ישראל תמצא את עצמה בתפקיד משני בלבד ברצועת עזה. זוהי הזדמנות לשיקום חברתי וכלכלי, הפחתת הנטל על המילואימניקים וטיפול בבעיות העומק של המדינה. זאת גם הזדמנות לחידוש מערכות, רענון הכוחות והכנת תוכניות פעולה עתידיות מול חמאס ברצועה, למקרה שהתוכנית תיכשל.

לפיכך, יש לקדם מול האמריקנים מכתב צד שמבטיח את חופש הפעולה הישראלי בעזה לשני מצבים: כאשר ה-ISF אינו מבצע/מוודא את הפירוז כהלכה ואינו נותן מענה להתעצמות חמאס או איומים מתהווים; אם התוכנית נכשלת באופן שמכריח את ישראל לשוב ללחימה. יש לעגן מול האמריקנים את הנסיבות שבהן ישראל תוכל לדרוש נסיגה של כוחות ISF וכיבוש מחדש של שטח הרצועה. בנוסף, יש להגדיר טווחי זמן ותנאים שבהם אי-החזרת החללים תוגדר כהפרה חמורה של חמאס ותאפשר לישראל להפעיל על הארגון לחץ צבאי ישיר.

על אף החששות הישראלים, אנו עדים לאירוע חריג של הסכמה-רבתי על הצורך בפירוק נשקו של חמאס ובפירוז רצועת עזה. מוכנות ערבית לשלוח חיילים, היא הזדמנות חד-פעמית להכנסת גורמים מתונים וחיוביים לרצועה, גורמים עם אינטרסים חופפים לישראל שמחויבים לדה-רדיקליזציה ושגשוג, ונהנים ממנדט רחב לשינוי המציאות. ניצול נכון של ההזדמנות יכול לסלול את הדרך לאינטגרציה אזורית רחבה.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL

>>> נועה שוסטרמן דביר היא ראש תוכנית פלסטינים והאזור ב-MIND ISRAEL