באין נורמות, הצבא סובל

מערכת היחסים בין שר ביטחון לרמטכ"ל בישראל היא דבר סבוך, לא מוגדר ומועד לחיכוכים. ההסדרה המשפטית היחידה שלה ב"חוק יסוד: הצבא", שנחקק אחרי ועדת אגרנט וסתם יותר משפירש. נכתב בו כי הרמטכ"ל "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". באורח מעניין, ראש הממשלה כלל לא מופיע בחוק, ועל הדקויות בין מרות לכפיפות נכתבו לא מעט פרשנויות לאורך השנים.

• התפקיד הנחשק שעומד במרכז העימות בין כ"ץ לזמיר | פרסום ראשון

בפועל, כמעט לא הייתה מערכת יחסים בין שר ביטחון לרמטכ"ל שלא היו בה פיצוצים, מאז בן-גוריון והרמטכ"ל השני יגאל ידין. בעשורים האחרונים זכו לכותרות הכסאח בין מופז ליעלון והסכסוך בין ברק לאשכנזי ("פרשת הרפז"), וזה רק מעט ממה שהיה באמת. רוב הזמן החיכוכים האלה נפתרו בדרך כזו או אחרת. מאזן הכוחות נטה בדרך לטובת הרמטכ"לים, שיש להם יוקרה ציבורית גדולה בהרבה ולרוב גם קו ישיר לראש הממשלה.

אני כותב כבר עשרות שנים על כך ששרי ביטחון שבאו משורות הצבא, וכאלה היו רוב השרים ב-60 השנים האחרונות, נוטים לראות את עצמם כנציגי הצבא מול המערכת האזרחית ולא כמי שמופקדים על הצבא מטעם הציבור. אבל מה שישראל כ"ץ עושה הוא להפוך את האמירה על "סמכות הדרג המדיני" לבסיס להפגנות שרירים, צבירת פופולריות זולה בתחתיות ה"בייס" ובעיקר עשיית מלאכתו של ראש הממשלה, שכל דיון שכזה מסייע לו למקד את הזרקור באשמתו (האמיתית) של הצבא במחדל החמור בתולדות המדינה, במסגרת ניסיונו לחמוק מאחריותו שלו.

ענן פוליטי מעיב על כל ביקורת לגיטימית על הצבא

מעולם לא היה מצב כמו זה שבין כ"ץ לרמטכ"לים שהיו בזמנו, שאחד מהם (הרצי הלוי) ירש ואת השני, אייל זמיר, מינה יחד עם נתניהו. מעולם לא היה דרג מדיני - עוד לפני כ"ץ, ועוד לפני 7 באוקטובר - שהשתלח כך בדרג צבאי. מעולם לא היה אינטרס פוליטי כה מובהק כמו זה שיש לנתניהו ועושי דברו להתנער מאחריות בדרך של גלגול כל-כולה על ארגוני הביטחון. מעולם לא היה שר כמו כ"ץ, שמרגע שנכנס לתפקיד עסוק בעיקר בציוצים על "הנחיות" חסרות שחר שנתן לשמש לזרוח, ובהטרלה בלתי פוסקת של המערכת שעליה הוא ממונה.

הענן הזה מעיב על כל דיון ענייני בצעדים שנוקט זמיר, שחלקם ראויים לביקורת, וזו אף מושמעת בשיחות עם לא מעט מהכפופים לו. זמיר ירש מצב מורכב במיוחד בכל הנוגע למיצוי האחריות הפיקודית על כשלי 7 באוקטובר. הלוי היה צריך להתחיל את התחקירים הרבה יותר מוקדם, לטעמי לכל המאוחר באפריל-מאי שעבר כשירדה עצימות הלחימה בעזה, ולנקוט צעדים פיקודיים נגד האחראים כשעוד היו בתפקיד. הוא ידע היטב, כפי שיודע זמיר, שלעצם האקט הזה יש משמעות חשובה של אישוש הנורמות הצבאיות, כמו שעושים עם דרגים נמוכים יותר. הלוי לא עשה זאת, מן הסתם גם מתוך התחושה שהוא עצמו אחראי, אותה הביא לידי ביטוי בהתפטרותו. זמיר מצא את עצמו עם קצינים בכירים שרובם כבר לא בשירות, אבל משום שהתפטרו או סיימו תפקיד ובלי שהאקט המעצב התבצע.

זמיר שחשב ש"תחקיר התחקירים" שתבצע ועדת תורג'מן יסייע לו לסגור את הפער הזה. הוא הבין די מהר שבמצב המטורלל הנוכחי לא כך יהיה, אבל לא יכול היה לחזור בו. בסופו של דבר הוא בחר בהחלטות פיקודיות נגד קצינים שרובם המכריע כבר אינם בצבא. החלטתו להיעצר ב-7 באוקטובר ולא לנקוט צעדים דומים מול קצינים, שאחריותם האישית למחדלים גדולה לא פחות אבל במקרה לא היו במשמרת באותו יום - המקרה הבולט ביותר הוא של אליעזר טולדנו, מפקד פיקוד הדרום עד שלושה חודשים לפני המלחמה - שנויה במחלוקת גם בתוך הצבא.

הנזק האמיתי של הממשלה כבר מורגש

במצב נורמלי, ביקורת על כך מצד שר הביטחון הייתה דבר נכון ומתבקש. במצב נורמלי, היה מתקיים שיח בין השניים על גבולות הגזרה של התחקור והצעדים הפיקודיים לפני הקמת הוועדה, ובוודאי לפני שאלה הפכו פומביים. במצב נורמלי, גם התערבות של שר הביטחון בשלב כלשהו הייתה בגדר תפקידו, במיוחד כשמדובר בתפקידים ודרגות שעל פי נוהג שר הביטחון מאשר בהם את המינוי.

אבל כבר יותר משנתיים שאנחנו לא במצב נורמלי, כי לדרג המדיני בישראל אין נורמה. אין נורמה בכך שראש הממשלה עוד לא נטל אחריות אפילו בדיבור למשהו שהוא אחראי לו בבירור (בלי להוריד דבר מאחריות הצבא); אין נורמה בכך שגם שר הביטחון הקודם יואב גלנט קיבל עליו אחריות רק ברטוריקה ריקה, פוטר על עניין פוליטי ואחרת, מן הסתם, היה בתפקידו עד היום. אין נורמה בכך שבעוד הלחימה נמשכת, שר הביטחון עסוק מדי יום בתרגילי מנהיגות על הצבא, ושרי הממשלה, שהם על פי חוק הדרג המדיני-ביטחוני העליון, מתחרים ביניהם בגידופים על לובשי המדים ובהפצת תיאוריות קונספירציה נגדם.

זה הנזק האמיתי של נתניהו, כ"ץ והממשלה כולה: גם בדברים החשובים ביותר, אלה שלכאורה הם "מעל לוויכוח הפוליטי", הם מזהמים את השיח ומונעים תפקוד ראוי של המערכות החיוניות לישראל. עכשיו מי שחושב שנתניהו צריך לקבל עליו אחריות הוא בעד הרמטכ"ל ולא שואל אם זמיר צודק, ומי שבצד השני תוקף את הרמטכ"ל ולא אכפת לו איזה נזק נגרם. ובתווך מצוי צה"ל, הזקוק כאוויר לנשימה לשיקום בכל המובנים, וכשנתיים אחרי 7 באוקטובר אפילו לא מסוגל להתחיל במלאכה.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)