המלחמה שינתה הכול - אבל לא פתרה דבר

חוקרים ואנשי תקשורת ממהרים להדביק לאירועים טקטוניים כמו מלחמות, מהפכות, שינויי משטר וגם הסכמי שלום את המונח "מזרח תיכון חדש". אירועי 7 באוקטובר, והמלחמה שבאה בעקבותיה, אכן הביאו לשינויים דרמטיים, אך בסיכומו של דבר חלק מהבעיות באזור לא נפתרו ומקצתן הוחמרו.

ישראל מצויה באזור משתנה הן מבחינת תדירות המלחמות ומעשי איבה, הן מבחינת המשטרים והן מבחינת הקואליציות האזוריות. מאפיינים אלה באו לידי ביטוי גם במלחמה האחרונה. אומנם הפרספקטיבה ההיסטורית שיש בידינו מאז 7 באוקטובר היא קצרה, אך ניתן להצביע על לפחות שמונה שינויים שהתרחשו במערכת המזרח תיכונית:

1. מוקדי סכסוך חדשים-ישנים: מוקדי הסכסוך כיום במזרח התיכון הם רצועת עזה, סוריה ולבנון וכולם תולדה של אירועי 7 באוקטובר, בין אם באופן ישיר או עקיף. אף אחת מהזירות הללו אינה חדשה. משמעות הדבר היא כי זירות אלה מנקזות אליהן את כל היריבויות והתחרויות בין השחקנים באזור, במיוחד אלה הפועלים לקדם את האינטרסים שלהם, אם לצורכי מעמדן באזור ו/או יחס מועדף מהפטרון האמריקני.
2. חלוקת מחנות השתנתה: החלוקה הבינארית בין "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן לבין ציר "המדינות המתונות" שבו ישראל חברה למדינות הסכמי אברהם, מצרים, ירדן וסעודיה, אינה משקפת עוד את המציאות. הפגיעות שספגו איראן ושלוחיה (חיזבאללה, החות'ים, חמאס) החלישו את "ציר ההתנגדות". אף כי ציר זה לא נעלם וגם סוגיית הגרעין האיראני טרם מצאה את פתרונה, לחלל שנוצר נכנסו טורקיה וקטאר שמצאו הזדמנות לחזק את מעמדן באזור, במיוחד בסוריה וברצועת עזה. מנגד, ציר המדינות המתונות לא התפרק כתוצאה מהמלחמה. למרות שישראל ספגה "עונשים" כאלה או אחרים (שגרירים שהוחזרו, רטוריקה מתלהמת, עצירת סחר עם טורקיה), שיתוף הפעולה הביטחוני לא נפגע, אם כי הוא התנהל מאחורי הקלעים. בכך חזרה ישראל לסבול מתסמונת "הפילגש" ביחסיה עם מדינות ערב שאפיינה אותה בעשורים הקודמים.
3. סוריה שבה ל"מקומה הטבעי": המלחמה האיצה את תהליך קריסת משטר אסד וליציאת סוריה מקואליציית ציר ההתנגדות. תלמידי ההיסטוריה בוודאי אינם מופתעים משינוי זה. הברית בין סוריה לאיראן לא הייתה טבעית משום שעד לפרוץ מלחמת איראן-עיראק ב-1980 סוריה הייתה בעלת ברית של מצרים וערב הסעודית. הקשר העלאווי-שיעי ושנאה משותפת למשטר סדאם חוסיין בעיראק שימשו דבק מלכד. עם נפילת משטר בשאר אל-אסד, קרס גם הבסיס לאינטרסים המשותפים. עד שחאפז אל-אסד תפס את השלטון ב-1970, סוריה שימשה כר ליריבויות ומעשי חתרנות של המעצמות ושחקניות מרכזיות באזור. במובנים רבים, סוריה חזרה אפוא ל"מקומה הטבעי" במערכת האזורית. גם "הפלירט" של משטר א-שרע עם ישראל אינו לגמרי חדש, שהרי אסד האב חתם על הסכם הפרדה עם ישראל ב-1974 וניהל מגעים להסכם שלום עם ישראל בשנות ה-90. גם בשאר ניהל מגעים עם ישראל אולם אלה לא הבשילו.
4. מאבק מחודש על הגמוניה אזורית: מנהיגים שונים, כמו עבד אל-נאצר במצרים, סדאם חוסיין בעיראק, אסד בסוריה וקדאפי בלוב חיפשו להוביל את העולם הערבי, ואולי אף את המזרח התיכון כולו. החתירה של איראן להגמוניה אזורית כשלה, אם כי מלכתחילה מורשת העבר וההתנגדות התרבותית-דתית לשיעה בעולם הסוני עמדו לה לרועץ. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה יצרו תנאים נוחים לטורקיה, קטאר ומצרים לשפר את מעמדן האזורי. קטאר אומנם ניצלה את התקיפה הישראלית כדי לעגן פורמלית את המחויבות האמריקנית להגנתה, אך דווקא דבר זה מדגיש את חולשתה הצבאית. מנגד, על אף חשיבותה של מצרים, גודלו של הצבא ותפקידה המוביל בעזה, בעיותיה הכלכליות והדמוגרפיות מקשות עליה למלא תפקידי הנהגה. לחלל הזה מנסה ארדואן להשתחל מתוך יומרה לממש רעיון ישן המכונה נאו-עות'מאניות. בהקשר זה יש לראות את המעורבות הטורקית הגוברת בסוריה, עזה ולוב. ואולם, זיכרון העבר ואינטרסים מנוגדים של מרבית מדינות ערב יקשו על מימוש שאיפותיו. יש לציין שגם גודלה ויכולותיה הכלכליות מאפשרות לסעודיה לחתור למנהיגות אזורית.
5. חזרתה של הבעיה הפלסטינית ל"מקומה הטבעי": מאז עלתה מחדש הבעיה הפלסטינית עם הקמת ארגון פת"ח ב-1959 ואש"ף ב-1964, היא ידעה עליות ומורדות, אולם היא מעולם לא נעלמה. אומנם "הסכמי אברהם" ניסו לעקוף את הבעיה, אולם התקפת חמאס החזירה את הסוגייה לקדמת הבמה האזורית והעולמית. ההכרה ההולכת וגוברת במדינה הפלסטינית (נכון להיום: 157 מדינות) תקשה על החזרת "השד" הפלסטיני לבקבוק.
6. המשך המאבק בתוך "הבית הפלסטיני": משחר הקמתה, התנועה הלאומית הפלסטינית ידעה מחלוקות. המאבקים בין משפחות אצולה בתקופת המנדט הבריטי, ומאוחר יותר בתוך אש"ף בין ארגונים שונים ובין אש"ף וחמאס - כל אלה הקשו על השגת אחדות ופגעו במאבק נגד הציונות וישראל. גם כעת חמאס לא עומד להתפרק והוא רואה עצמו, לצד - ואולי במקום - הרשות הפלסטינית, כמי שעתיד להוביל את העם הפלסטיני לעצמאות. כל עוד הבית הפלסטיני לא ישכיל להתאחד או לכל הפחות לשתף פעולה, ולקבל את עובדת קיומה של מדינת ישראל, מאבק זה נידון לכישלון.
7. מעורבות גוברת של ארצות הברית: המעורבות הרבה של ארצות הברית באזור עומדת בניגוד להבטחת הבחירות של טראמפ ומנוגדת לכאורה לתהליך יציאתה מאפגניסטן, סוריה ועיראק. ייתכן כי בטווח הארוך תהליך זה יתחדש ויתגבר, אולם כעת נראה שטראמפ התאהב בתפקיד החדש של "משכין שלום" עולמי. משמעות הדבר היא חיזוק בעלות הברית שלו באזור, כמו סעודיה, קטאר וטורקיה. לדפוס זה עשויות להיות תוצאות לא צפויות ומתנגשות משום שישראל, מצרים וחלק ממדינות המפרץ אינן רואות בעין יפה את יחסיו ההדוקים עם טורקיה וקטאר, והמעמד החדש שלהן במערכת האזורית.
8. מקומה המשתנה של ישראל הן מבחינת יחסי חוץ והן מבחינת יחסי פנים: ניתן להעריך כי הישגיה הצבאיים של ישראל חיזקו את הרתעתה. מנגד, הם גם הגבירו את החשש של מדינות האזור מפני דומיננטיות-יתר שלה באזור, דבר שעשוי להוביל לחיזוק הקשר שלהן עם ארצות הברית, או לחיזוק מערכות יחסים בתוך המזרח התיכון. בינתיים שיתופי הפעולה החשאיים של ישראל עם המדינות הערביות המתונות לא נפגעו. יש גם להניח כי החיפוש הערבי והמוסלמי אחר טכנולוגיה וציוד צבאי ישראלי מתקדם יתחזק. מה שברור הוא שהצורך בישראל כגשר לארצות הברית תוך הסתייעות בלובי היהודי עשוי להיחלש כתוצאה מחיזוק הקשרים הבילטרליים בין ארצות הברית וחלק ממדינות האזור. עם זאת, ההערכה שטורקיה וקטאר הפכו לשותפות מועדפות על פני טראמפ הינה נמהרת. מבחינה פנימית, דומה כי השסעים הפוליטיים והחברתיים העמיקו והם עלולים להתפרץ על רקע חוק הגיוס, הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, משפטו של נתניהו והבחירות הקרבות.

לסיכומו של דבר, המזרח התיכון שלאחר המלחמה הוא לא חדש, וזאת משום שחלק ניכר מהבעיות שאפיינו אותו בעבר ממשיכים לאפיין אותו כעת. הוא גם לא ישן, משום ששינויים חשובים התרחשו בו. זהו מזרח תיכון אחר, שטומן בחובו את האפשרות להפוך גם לחדש, אבל לשם כך נדרשת התמודדות עם הבעיות הכרוניות, שגם אם הן לא בלתי פתירות, הן קשות להשגה.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים.