פרשת שדה תימן - ההודאה, הנימוק והכשל

הבהרה מוקדמת: הדברים שלהלן נכתבים בזהירות הראויה, מתוך מודעות לכך שהתמונה העובדתית טרם הושלמה וכי עומדת לכל המעורבים חזקת החפות המלאה. יש להמתין בסבלנות ובמשנה זהירות עד שהתמונה המלאה תתבהר במסגרת חקירה מקצועית, ממצה והוגנת.

פרשת "שדה תימן" תיזכר כאחת הפרשות החמורות בתולדות המשפט הצבאי בישראל. לא רק בשל עצם מעשה ההדלפה, אלא בשל העובדה שמי שחשודה שביצעה אותו - הפרקליטה הצבאית הראשית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי - הודתה בו בפומבי, ואף ביקשה להצדיקו בשם "המאבק בקמפיין שקרי נגד אכיפת החוק בצבא".

במילים אחרות, שומרת הסף העליונה של הדין הצבאי הודתה כי נטלה על עצמה, מיוזמתה, סמכות לפעול מחוץ לגדר החוק, בטענה כי היא מגנה על החוק. כך נולד הפרדוקס המוסרי החריף ביותר שנחשף כאן זה שנים: בשם הצדק - הופר הדין; בשם ההגנה על המערכת - נגרמה לה פגיעה שאין חמורה ממנה.

• "אישרתי הוצאת חומר לתקשורת": מכתב ההתפטרות המלא של הפרקליטה הצבאית הראשית

עיקרי דבריה של הפצ"רית במכתב התפטרותה - ההודאה וההנמקה: "אישרתי הוצאת חומר לתקשורת, בניסיון להדוף תעמולה שקרית נגד גורמי אכיפת החוק בצבא… אני נושאת באחריות מלאה לכל חומר שיצא לתקשורת מתוך שורות היחידה".

ובדברי ההסבר שמסרה נכתב: "פעלתי לנוכח קמפיין שקרי ומתוזמר נגד מערכת אכיפת החוק בצה"ל. לנגד עיני עמדה אך ורק ההגנה על שלטון החוק, על צה"ל ועל אנשיו".

להלן ניתוח נימוקיה:

1. "נאבקתי בקמפיין שקרי": הטענה לפיה המעשה נעשה כדי "להדוף קמפיין שקרי" איננה יכולה לעמוד אפילו כהסבר תקשורתי, קל וחומר שלא כטיעון משפטי. גם אם אכן הופץ "קמפיין שקרי", ואינני קובע מסמרות בדבר, הדרך להתמודד עימו הינה אך ורק באמצעים חוקיים, כמו למשל: פרסום הודעת דובר צה"ל, הגשת תלונה, פתיחת בדיקה מוסדית, אך בשום פנים ואופן לא באמצעות הדלפה של חומר רגיש לתקשורת עם השלכות הרות-אסון, למצער בדיעבד. שומרי הסף אינם רשאים להפוך שחקנים בזירת התעמולה. כשהחוק הופך לכלי במאבק יחצני, מתמוטטת חומת שלטון החוק.
2. "הגנה על שלטון החוק": או שמא שימוש ציני בשמו? אין מטרה נעלה יותר מהגנה על החוק, אך כאן מדובר בניצול שמו לשם הפרתו. אי אפשר לטעון להגנה על החוק תוך פגיעה בו. זהו אותו עיוות שבו הפוגע טוען שפעל "לטובת הקורבן". החוק איננו זקוק להגנה באמצעים בלתי-חוקיים, הוא זקוק לשמירה קפדנית, לשקיפות ולנאמנות.
3. "עמדה לנגד עיני טובת הצבא": הצבא איננו קניין אישי. הצבא איננו שייך לפרקליטות הצבאית, ואף לא למפקדיה. טובת צה"ל מחייבת דבקות בעיקרון היסוד של ממלכתיות: חוק אחד לכולם. כאשר גורם בכיר משתמש בסמכותו כדי להעדיף "תדמית" על פני קיומו של חוק - הוא מערער את תוקף הצבא כולו כגוף ממלכתי הכפוף לנורמות אזרחיות של דין ומשפט.

הביקורת המשפטית - הפרת אמונים, שיבוש וחריגה מסמכות

בהודאתה, האלופה תומר-ירושלמי תיארה בפועל מעשים שיכולים, לכאורה, להתיישב עם ביצוע כמה עבירות על חוק העונשין ועל חוק השיפוט הצבאי. להלן רשימה לא סגורה, שעלולה עוד חלילה להתרחב:

1. הפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין) - ניצול סמכות ציבורית לשם תכלית זרה, שאינה משרתת את ענייני הציבור, אלא מגנה על תדמית הגוף שהיא עומדת בראשו.
2. גילוי ידיעה סודית (סעיף 117 לחוק העונשין) - מסירת חומר שנמסר לה מתוקף תפקידה לגורמי חוץ שאינם מורשים.
3. שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין) - הדלפת חומר בזמן חקירה פעילה או במטרה לעצב את דעת הציבור טרם הכרעה משפטית.
4. גילוי ידיעות (עבירה על סעיף 57(2) לחוק השיפוט הצבאי) - העברת "פרט חשוב בנוגע לתפקידו, שירותו... או כל פרט חשוב ביחס לצבא, שלפי פקודות הצבא או הנוהג הצבאי אין למסרו אלא למי שמוסמך לקבלו, בין שהידיעה נכונה ובין שאיננה נכונה..."
5. זיוף ו/או שימוש במסמך מזויף ו/או זיוף על ידי עובד ציבור (418, 420, 421 לחוק העונשין) - עריכת הסרטון והפצתו.

ומעל כל אלה - פגיעה באמון הציבור, עקרון יסוד בדיני המשמעת הציבורית. מדובר במעשה שיש בו כדי לערער את תפיסת אמינותה של מערכת אכיפת החוק. במונחים צבאיים, זהו מעשה של חריגה פיקודית חמורה, בבחינת "ירי בתוך הנגמ"ש" על עקרונות הפיקוד המשפטי.

עובדה נוספת בלתי נתפסת ממחישה את עומק החומרה - חקירה למראית עין תוך הסתרת האמת.

לא זו בלבד שהאמת הועלמה וטויחה, אלא שלכאורה, כביכול כדי "לגלות את זהות המדליף", מינתה הפצ"רית את סגנה לחקור את ההדלפה, זאת שעה שהאמת הייתה ספונה וחבויה בחיקה כשהיא יודעת שהיא עצמה זו שאישרה את ההדלפה האסורה לתקשורת. כך הפכה ה"כאילו חקירה" לכלי מסווה, בעודה יוצרת מצג-שווא של בירור ענייני, ושיבשה את יכולת המערכת ובעיקר הציבור לדעת את האמת. מדובר בכשל מוסרי ומשפטי מהותי המעיד על ניגוד עניינים חריף: שימוש במנגנון חקירתי-ממלכתי כדי להסתיר מעשה עבירה אישי.

המשמעויות הציבוריות

• פגיעה אנושה במבנה שלטון החוק: כששומרי הסף עצמם חוצים את הקווים, נשמטת הלגיטימיות של מוסדות המשפט כולם. הציבור מאבד את הביטחון בכך שהחוק נאכף בשוויון ובהגינות, ותחושת השרירות מתפשטת מלמעלה למטה.
• פגיעה ישירה בלוחמי צה"ל: ההדלפה גרמה להשחרת פניהם של חיילים נאמנים, בעבירות שכלל לא בוצעו (עבירות מין חמורות בצוותא), על כל המשתמע מכך, תוך ניצול סמכות משפטית להגנה עצמית תקשורתית. כך נוצר מצב אבסורדי שבו מי שאמורה להגן על זכויות החיילים שהופקדו על שמירת מחבלים שזה לא מכבר רצחו, אנסו וביתרו גופות של אזרחים - גברים, נשים וטף - תרמה לפגיעה הקשה ביותר בשמם הטוב, בצה"ל כמגן העם, ובמדינת ישראל כמדינת חוק - והכול בזמן לחימה קשה, כשחטופים רבים מוחזקים במרתפי חמאס וסופגים את נגזרת השקר בדמות עינויים קשים מנשוא.
• פגיעה קשה בבג"ץ: אם יתברר כי הוגש לבג"ץ תצהיר מטעם המדינה שהיה חסר או מטעה ביודעין, הרי שמדובר במעשה שאין לו אח ורע במערכת המשפט הישראלית, ועוד על ידי מי שנושאת בדרגה צבאית גבוהה ביותר, ובתפקיד צבאי - משפטי רם ביותר.
• סכנת תקדים מוסרי - "אם בארזים נפלה שלהבת": אם דמות כה בכירה בהיררכיה הצבאית יכולה להצדיק עבירה שביצעה ביודעין בטענה מוסרית, מחר יעשה כן כל פקוד, כל קצין, כל עובד ציבור. זו תחילתו של מדרון שתחתיתו מי ישורנה.

שאלות נוספות

1. מי עוד, אם בכלל, ידע על ההחלטה לאשר את ההדלפה?
2. האם נמסרה התרעה או דיווח, מראש או בדיעבד, ליועצת המשפטית לממשלה שאיתה הפצ"רית עבדה בשיתוף פעולה מלא (כולי תקווה שלא)?
3. האם פעלה הפצ"רית לבדה או בתיאום עם גורמים נוספים בפרקליטות הצבאית או בפרקליטות האזרחית?
4. האם נבדקה לעומק אצל כל הנוגעים בדבר האפשרות למנוע את פרסום הסרטון בערוץ 12 טרם השידור? (הן לגופו של עניין, שהרי מעשה סדום בנסיבות אונס כלל לא היה, והן מבחינת טיבו ואמינותו שהרי בדיעבד הסתבר כנראה שנגעה בו יד זרה וערכה אותו בכוונה, שעל המונח בבסיס מעשה העריכה נדע מן הסתם בקרוב).
5. האם היה לפצ"רית עניין אישי בהתנהלותה, שהרי לא סביר שלא חזתה את אדוותיה?
6. כיצד ייתכן שתצהיר רשמי של המדינה לבג"ץ קבע כי "לא נמצאו ראיות להדלפה מהפרקליטות הצבאית", שעה שהפצ״רית עצמה מאשרת כעת שאישרה הדלפה?

כיצד ניתן לרפא את המורסה שנחשפה

1. הקמת מנגנון חקירה עצמאי: יש למנות גוף חיצוני, דוגמת תובע מיוחד, שיעוגן בחקיקה ראשית ושיהיה מוסמך לחקור כל גורם ציבורי, לרבות יועצים משפטיים, פרקליטים וקצינים בכירים.
2. חקיקה מחייבת לשקיפות מוסדית: יש לעגן בחוק את חובת הדיווח על כל מגע בין גורמי אכיפת חוק לתקשורת בעת חקירות רגישות. כל סטייה תיחשב עבירת משמעת חמורה.
3. הפרדה מוחלטת בין יחסי ציבור לאכיפת חוק: יש לבחון מחדש את מעמדם של גופי חקירה ופרקליטות המפעילים מערכי דוברות. ייתכן שדובר צה"ל, הוא בלבד, יהיה מוסמך לפרסם הודעות, בכפוף לאישור משפטי מתועד.
4. שיקום החיילים שנפגעו: על צה"ל להכיר, מחד-גיסא, בנזק העצום שנגרם ללוחמים כתוצאה מההדלפה ומכך שיוחסה להם מלכתחילה מעשה עבירה מיני קשה - מעשה סדום בנסיבות אונס - שמן הסתם אותה קלטת תמשיך להיות מוקרנת ומצוטטת בפי כל שונאי ישראל האנטישמים, ואלה לדאבת הלב רבים מדי; ומאידך גיסא, אין לשכוח כי כתב האישום הנוכחי, שעדיין תלוי ועומד בבית הדין, מייחס להם עבירות חמורות של אלימות קשה.
   
   עתה קם הצורך להחליט בין מספר חלופות: האחת, להמשיך בהליך המשפטי הנוכחי, לרבות מיצוי הליך הגישור שאליו נשלחו הצדדים על ידי שופטי בית הדין, ושאם ייכשל נימצא במצב בו מחבל נוח'בה נקלה, שביצע ביום 7 באוקטובר מעשים מזוויעים כלפי אזרחינו, יוזמן להעיד כעד תביעה נגד חיילי צה"ל, על כל המשתמע מכך. השני, לחזור מכתב האישום, שמשמעות הדבר היא זיכויים המלא, ולהצהיר רשמית על ניקיונם של החיילים שהושחרו קשות, לספק להם תמיכה משפטית ונפשית ולפצותם ככל שיידרש. השלישי, ככול שמי מהנאשמים אכן ביצע עבירה כלשהי כלפי האסיר המחבל, הרי בהינתן הנזק האדיר שנגרם להם על ידי הפצ"רית, קיימת אפשרות לשקול בחיוב עיכוב הליכים, או לחלופין - לעשות שימוש בטענת "הגנה מן הצדק".
5. חינוך אתי לפיקוד ולמשפטנים: יש לשלב בהכשרת קציני משפט ופיקוד הכשרה באתיקה ציבורית ובמניעת ניגוד עניינים, כדי למנוע מצבים דומים.

כיצד מרגיעים את הציבור ומחזירים לו את האמון

1. שקיפות מלאה: דיווח פומבי של ממצאי החקירה, תוך שמירה על חיסיון ביטחוני.
2. אחריות פיקודית: שר הביטחון והרמטכ"ל יבהירו כי חובת הנאמנות לחוק קודמת לנאמנות לגוף או לאדם.
3. הצהרת ערכים מחודשת בצה"ל: קוד אתי מעודכן שיועבר לכל הדרגים ויבהיר - אין מטרה שמקדשת הפרת דין.
4. החזרת האמון באמצעי התקשורת: עמידה מחודשת בכללי בדיקה ואימות בטרם פרסום חומרים רגישים.

מבט אופטימי - אפשר גם אחרת

פרשת שדה תימן חשפה מורסה מוסרית, אך חשיפה היא גם תחילת ריפוי. אם תימשך ותיעשה חקירה אמיצה ומיצוי הדין עם נאשמים שיורשעו בדין, ללא משוא פנים, ואם תבוא אחריה חקיקה שתסדיר את היחסים בין החוק, הצבא והתקשורת - ניתן יהיה לשקם את יסודות האמון שנסדקו אך טרם נשברו. עם זאת, יש להקפיד כי כל צעד, חקירה או קביעה, ייעשו במשנה זהירות וללא חריצת דין בטרם עת, עד שהתמונה העובדתית והראייתית תתבהר בשלמותה. רק בירור כן, שקוף, ונטול פניות ישיב את אמון הציבור במערכת החוק והמשפט.

הדרך קדימה חייבת לעבור דרך האמת, לא דרך הדמגוגיה. אם נדע להפיק את הלקחים - נצא מן הפרשה הזו עם מערכת משפט חזקה, עם צבא נקי כפיים, ועם ציבור שמאמין שוב כי החוק הוא מעל הכול.

חשד כבד לשיבוש הליכים

לאחר שעות ארוכות של חרדה וחשש כבד לחייה של הפצ"רית, הגיעו הידיעות המשמחות כי נמצאה בריאה ושלמה. הציבור כולו נשם לרווחה. עם זאת, לצד הדאגה הכנה לבריאותה ולשלומה של הפצ"רית, חובה מוסרית ומשפטית היא למצות את החקירה עד תום, בשל חומרתה היתרה של הפרשה והשלכותיה האפשריות על אמון הציבור ועל שלטון החוק.

חמורה במיוחד העובדה, כי הייתה מי שבחרה לקבוע כעובדה מוגמרת שהפצ"רית הלכה לעולמה, ואף הוסיפה האשמה מפורשת כלפי מי שלדעתה גרם לכך. יש לקוות ולאחל שאמירה נוראית זו, שכללה אף את צירוף האותיות המצמררות "ת.נ.צ.ב.ה", תהפוך לסמל לאריכות חייה של הפצ"רית – אך היא גם נורת אזהרה חריפה באשר לסכנת ההאשמה המיידית, חסרת האחריות, בטרם בירור העובדות. לדידי, נכון וראוי היה להימנע מכל אמירה שכזו.

יש להתריע גם מפני טענות שעלו מפי מביני דבר, לפיהן היה צורך לעצור את הפצ"רית כדי "להגן על חייה", מתוך מחשבה שהיה ניתן לצפות מהלך כזה מצידה. בעיניי, זו תפיסה פסולה ומסוכנת. מעצר הוא אמצעי חריג המותר אך ורק כאשר מתקיימת אחת מעילות המעצר הקבועות בחוק – כגון מסוכנות, שיבוש הליכים או חשש להימלטות מן הדין. חשש לאובדנות, חמור ככל שיהיה, אינו נמנה עם עילות אלה ואינו מצדיק מעצר. ניסיון להכשיר מעצר כאמצעי "הגנה" חותר תחת יסודות המשפט ושלטון החוק.

במישור זה עצמו מתעוררת גם שאלת היעלמותו של מכשיר הטלפון הנייד של הפצ"רית - פריט ראייתי רגיש שעשוי לשפוך אור על התנהלותה ועל מעורבות גורמים נוספים. ככל שהיעלמות זו נעשתה ביודעין, מדובר בעניין חמור ביותר העלול להיחשב לשיבוש הליכי חקירה, ופגיעתו באמון הציבור קשה מנשוא. הציבור זכאי לדעת כי גם כלפי בעלי תפקידים בכירים לא תישמר חסינות דה-פקטו מפני בדיקה וחקירה. על כן, יש להבחין הבחנה חדה בין דאגה אנושית כנה לבין ניצול מצבים רגישים לשם הסחת דעת או הצדקת חריגה מהעקרונות שעליהם נשען משטר דמוקרטי תקין.

לדעתי, הפרשה כולה רחוקה מסיום, וייתכן שעוד ועוד פרטים ייחשפו בקרוב עם התקדמות החקירה. תם ולא נשלם.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים