מבחן הרגע שאחרי: ידה של ישראל חייבת להישאר על העליונה

החטופים החיים שבו אלינו. אי אפשר לתאר את גודל ההתרגשות וההקלה שאנחנו מרגישים למראה האיחוד שלהם עם אהוביהם, אך יחד עם זאת, הלב שלנו מתכווץ בכאב מול שמותיהם של מי שלא שבו. גופות חלק חללינו עדיין נמצאות בעזה, וחמאס ממשיך להפיק את הריאליטי של המוות, במקום להחזיר אותן. בתוך כל ההצפה של התרגשות, כאב ותקווה, הגיע הרגע שבו אנחנו חייבים לפקוח עיניים אל היום שאחרי.

7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הם לא רק פרק קשה ונפרד, הם מזכירים לנו שאנחנו נמצאים במערכה ארוכה יותר. זהו מאבק בין הטרור האיסלאמיסטי הקיצוני, שמטרתו להשמיד יהודים באשר הם, לבין העם היהודי שכל רצונו הוא לחיות ולשגשג בארצו. מי שמנסה לטעון שזהו "סכסוך מדיני" על גבולות פשוט טועה או מנסה לטשטש את המציאות. אנחנו נלחמים על עצם הזכות שלנו לחיות כאן. גם אלפי המחבלים שיצאו לחופשי בעסקה הנוכחית לא שינו את דעתם. זו אותה אידיאולוגיה של שנאה ורצח.

ההבטחה הפוליטית הגדולה להכרעת חמאס לא התממשה עדיין. צריך לשאול את עצמנו בכנות למה. לדעתי, עצירת החשמל והמים בעזה בחודשים הראשונים של המלחמה הייתה יכולה לשבור את יכולות השליטה של חמאס, דווקא כשהעולם עדיין עמד המום מהטבח שבוצע ביישובי העוטף. זה לא קרה. כיום, אחרי מאות לווויות ואלפי פצועים, ישראל עדיין משוועת לניצחון ברור. אנחנו לא רוצים רק הפסקת אש, אלא הכרעה.

מי שהביא את הסיום הזמני הוא דווקא הנשיא דונלד טראמפ. האיש שמבין בניהול עסקאות סגר עוד אחת, הפעם במזרח התיכון. הנאום שלו בכנסת חיזק שוב את הקשרים האיתנים עם וושינגטון. אבל לצד ההישגים המדיניים, אסור לשכוח את הלקח הפשוט: מבחינת חמאס, החטיפה משתלמת. הארגון למד שהעולם מגיב חזק לרגש, ולא לצדק. הקמפיינים שלנו, בארץ ובעולם, התמקדו בחטופים ולא בדרישה לניצחון. אנשי חמאס אפילו התקשרו ישירות למשפחות לפני השחרור כדי להפיק עוד רגע של תעמולה. זהו שיעור אכזרי: כשאנחנו מראים חולשה, הטרור יודע לנצל אותה.

טראמפ אמר בכנסת שסכסוך של חמשת אלפים שנים הסתיים וכי עמי האזור אוהבים את ישראל. אפשר להעריך את דבריו, אבל אנחנו לא יכולים לבנות עליהם מציאות. הדורות שגדלו בעזה על שנאת יהודים לא השתנו. הרצון לשפוך דם יהודי לא נעלם. ניצחון ישראל אינו רק ניצחון צבאי. זה מבחן של רוח, של תקומה ושל שגשוג. הניצחון של חמאס, לעומת זאת, הוא כל חטיפה שבאה אחריה, כל טבח שמצליח לערער את הביטחון שלנו.

היום שאחרי, שכולם מדברים עליו, מתחיל עכשיו. זו לא תמונת סיום ורודה. לא כל החטופים שבו, לא זורחת שמש של שלום חדש, והעולם לא שינה את דעתו. חברות תעופה עדיין מהססות, ואלה שהאשימו את ישראל ב"רצח עם" לא יבקשו סליחה. הפסקת האש נשברת כל הזמן, וחמאס מנהל כעת משחק ציני על גב גופות החללים. בזמן שישראל מתחילה בשיקום של החברה, של הפצועים ושל המשפחות, עליה להישיר מבט קדימה. אל נתניהו, אל שליחי טראמפ, אל השותפים שלנו בעולם - בתקווה שהמערכה הזו תסתיים אחת ולתמיד בניצחון ברור, שבו היד הישראלית תישאר על העליונה. לא רק לשנים הקרובות, אלא לדורות הבאים.