האמת אינה תוצאה של איזון פוליטי: כך תוקם ועדת חקירה שתזכה לאמון הציבור

הוויכוח סביב הקמת ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר איננו ויכוח משפטי גרידא. הוא אינו נסוב רק על סמכויות, הליכים או זהות הממנים. מדובר בעימות עמוק בהרבה - עימות על דמותה של המדינה, על גבולות האחריות השלטונית, ועל השאלה האם נותרה בינינו תשתית של אמון משותף, המסוגלת לשאת בירור כן של האסון הקשה בתולדותינו.

לכאורה, הדיון עוסק במנגנון: ועדת חקירה ממלכתית או חלופה פוליטית. בפועל, זהו מאבק תודעתי בין תפיסות עולם, בין פחדים קיומיים מנוגדים, ובין קבוצות החשות שכל אחת מהן מצויה תחת איום ממשי מצד האחרת.

שורש המחלוקת: לא משפט, אלא זהות וחרדה

הקרע סביב ועדת החקירה אינו נובע רק ממחלוקת על סמכויות נשיא בית המשפט העליון או על פרשנות החוק. הוא יונק ממשבר אמון עמוק ומתמשך.

חלקים נרחבים בציבור חשים זה שנים כי מוקדי הכוח במדינה - מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת ושירות המדינה - אינם מייצגים אותם ואף מתנכרים לעולמם הערכי. תחושה זו, בין אם היא מוצדקת ובין אם לא, יצרה ניכור מצטבר ההופך כיום לחשדנות עמוקה כלפי כל מנגנון ממסדי.

מן העבר האחר, ציבור רחב לא פחות חש כי מתרחש מהלך שיטתי להחלשת שומרי הסף ולערעור יסודות הדמוקרטיה. עבורו, ועדת חקירה שאינה עצמאית באמת נתפסת כסכנה ישירה ליכולת לברר את האמת ולהפיק לקחים. כך נוצר מצב שבו כל צד משוכנע שהאחר מבקש לפגוע בעצם קיומו הערכי. במציאות כזו, גם מנגנון שנועד לברר אחריות הופך בעיני רבים לאיום.

המוקש הראשון: זהות הממנה והחשד המובנה

בלב המחלוקת עומדת שאלת זהותו של מי שמוסמך למנות את חברי הוועדה - נשיא בית המשפט העליון. מבחינה משפטית, הסמכות ברורה ואינה שנויה במחלוקת. אך השיח הציבורי אינו מתנהל רק לפי לשון החוק, אלא גם לפי תחושות, זיכרון ותודעה. יש הרואים בעצם זהות הממנה עמדה פוליטית, גם כאשר אין לכך בסיס עובדתי. מכאן נובעת התנגדות עקרונית, שאינה מכוונת בהכרח כלפי האדם עצמו, אלא כלפי המוסד שהוא מייצג בעיני חלק מהציבור.

דווקא משום כך נדרשת הנהגה ממלכתית: לא ויתור על סמכות, אלא הפעלתה באיפוק, בשקיפות ובהידברות. התייעצות רחבה עם משנהו, עם שופטי בית המשפט העליון ונשיאיו, בעבר ובהווה, עם נשיא המדינה ועם דמויות ציבוריות שאינן מזוהות פוליטית, בעלות אמון חוצה מחנות, איננה חולשה - אלא ביטוי לאחריות מוסדית עמוקה.

הכשל הכפול: בין דה-לגיטימציה לבריחה מאחריות

מחד גיסא, נעשה ניסיון לגלגל אחריות למחדל הביטחוני גם לעבר מערכת המשפט - מהלך שאינו עומד במבחן העובדתי ונועד להסיט את הדיון ממוקד האחריות האמיתי. מאידך גיסא, מקודמת יוזמה להקמת ועדת חקירה פריטטית. גם אם כוונתה מוצהרת כמאחדת, היא לוקה בפגם יסודי: ועדה הנשענת על איזון פוליטי מתקשה לזכות באמון ציבורי אמיתי, והופכת במהרה לזירת מאבק במקום לכלי לגילוי האמת.

האמת אינה תוצאה של איזון פוליטי, אלא של יושרה, מקצועיות ואומץ.

אז מה כן? עקרונות לוועדת חקירה ראויה

אם מבקשים להקים ועדת חקירה שתזכה לאמון ציבורי רחב, עליה להתבסס על כמה עקרונות יסוד:

• הרכב המעורר אמון אמיתי - לא איזון פוליטי מלאכותי, אלא אנשים בעלי יושרה מוכחת, עצמאות מחשבתית וניסיון ציבורי.
• שקיפות מרבית, כפוף לצורכי הביטחון - הצגת מתודולוגיה, עקרונות עבודה ומסקנות ביניים.
• גבולות סמכות ברורים - עיסוק בכשלים ו בהתנהלות, לא בזירה אידאולוגית.
• שפה של אחריות ולא של נקמה - אמת הנאמרת מתוך אחריות לאומית.
• הכרה בכאב של כלל חלקי החברה - ללא היררכיה של סבל.

כיצד מקימים ועדת חקירה הראויה לאמון הציבור?

כדי שוועדת חקירה תוכל למלא את ייעודה, אין די בעצם הקמתה, אלא יש לקבוע גם כיצד תוקם ומתי. הפתרון המעשי והישים הוא שהסמכות למנות את חבריה תישאר בידי נשיא בית המשפט העליון ומשנהו, אך תופעל בתוך פרק זמן קצוב וסביר, ולאחר הליך התייעצות פומבי, מתועד ושקוף. לא כהעברת סמכות, אלא כהעמקתה; לא כהיסוס, אלא כהפגנת אחריות ממלכתית ברגע גורלי.

כך ניתן יהיה להקים ועדת חקירה שאינה רק חוקית, אלא גם לגיטימית בעיני רוב הציבור - ועדה המבקשת לברר אמת ולא לנהל מאבק, לחזק את המרקם המשותף ולא להעמיק את הקרע.

ועדת חקירה איננה רק מנגנון בירור. היא מבחן לבגרותנו כחברה. השאלה איננה רק מי אחראי, אלא האם אנו מסוגלים, לאחר שבר כה עמוק, להביט באמת מבלי לקרוע זה את זה לגזרים. בסופו של דבר, זהו מבחנה של חברה חפצת חיים: היכולת להביט באמת גם כשהיא קשה, לשאת באחריות גם כשהיא מכאיבה, ולבחור באחדות אזרחית שאינה מוחקת מחלוקת אלא מחזיקה אותה בתוך מסגרת משותפת. חברה המסוגלת לכך אינה רק שורדת משבר - היא יוצאת ממנו בשלה, אחראית ומאוחדת יותר.

>>> השופט בדימוס צבי סגל שימש כ-15 שנים אב בית דין לפשעים חמורים וערעורים פליליים בבית המשפט המחוזי בירושלים