כך הפכו שרה ויאיר ל"כליא הברק" שמגן על נתניהו

מעט מאוד סצנות בישראל מתנהלות כמו שעון שווייצרי. אחת מהן, למרבה הצער, היא המחזה המוכר שהתרחש סביב הפוסט האחרון שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כללי הטקס ידועים: טקסט רגשני ומשתפך מבכה את היחס הלא-הוגן שלו זוכים שרה ויאיר מידי כלי התקשורת, ומיד אחריו גל השמצות מכוער שחושף פרטים מביכים מחיי המשפחה מאחורי הדלתות הסגורות. כצפוי, כל מהדורות החדשות נשאבו לסיפור, ובקונצנזוס נדיר התגייסו פרשנים משמאל ומימין לנזוף ב"צמד הבעייתי" ולהזכיר להם שהם לא "מנהלים את המדינה".

כמו כל טקס, גם זה נועד לייצר גרסה מסודרת ונוחה יותר לעיכול של מציאות מאיימת. ובאופן מעניין, מזכיר המהלך הקבוע של העיסוק בשרה ויאיר, את מה שמתרחש בטיפולים זוגיים ומשפחתיים. ייתכן שהדמיון אינו מפתיע, בעקבות העובדה שהגבולות בין חייו האישיים של נתניהו לבין הזירה הציבורית כבר נפרצו כמעט לחלוטין.

אחד הרעיונות המרכזיים בטיפול המשפחתי מתאר כיצד מערכות מתמודדות עם רגשות טעונים דרך פיצול. לעיתים קרובות מלוהק כל אחד מבני הבית לתפקיד קבוע: האימא "פרועה ואסוציאטיבית", האבא כ"שקול ומחושב"; ילד אחד נחשב כ"בעייתי", והשני כ"מוצלח". המהלך הנפשי הזה מאפשר התמודדות עם חרדה, דיכאון ומתחים פנימיים דרך הצמדה שלהם לאדם שמכונה בכתיבה הפסיכולוגית כ"חולה מזוהה". במילים פשוטות, מדובר בילד או באישה שמתמודדים עם קשת רחבה של קשיים ומסומנים כבעיה, בעוד שבפועל העיסוק בהם מבטא את הכאבים והמתחים של המערכת כולה.

כך בדיוק מצטיירת מולנו משפחת נתניהו. היא מחולקת לשני מחנות ברורים: נתניהו מול שרה, יאיר מול אבנר. המתח המצטבר בתוך לשכת ראש הממשלה ומחוצה לה מוצא פורקן דרך התמקדות ב"בעייתיים". עמית סגל מזכיר לשרה וליאיר שאין להם מנדט לקבל החלטות ומתעלם מכך שגם ראש הממשלה עצמו כבר אינו נהנה מתמיכה יציבה. בערוץ 14 מדגישים כמה חשוב שהמשפחה תימנע מהתערבות בהחלטות צבאיות, בזמן שמוקמים בישראל שני בסיסים צבאיים אמריקניים שמפקחים מקרוב על ניהול המלחמה. אפילו מערכת המשפט אימצה את הנרטיב הזה: כתבי האישום מלאים בתקריות ילדותיות המערבות את שרה ויאיר, בזמן שפרשות כבדות בהרבה - כמו הצוללות או הכספים מקטאר - נדחקות לשוליים. נוח לכולם להפנות את החיצים אל כליא הברק הקבוע.

לכן, גם הידיעה האחרונה, לפיה גורמים מתוך משרד ראש הממשלה שיתפו פעולה עם ההשמצות נגד שרה ויאיר, לא צריכה להפתיע. הפסיכואנליטיקאי לו ארון תיאר כיצד יהודים בארצות הברית התמודדו עם אנטישמיות דרך אימוץ לא-מודע של סטריאוטיפ ה-Jewish American Princess ובעצמם הציגו בסרטים בדיחות וספרים, דמות של נערה יהודייה מבית עשיר שמתנהגת באופן קפריזי, אכזרי ומפונק. ארון טוען שהם כאילו הבינו שהאנטישמיות זקוקה לפורקן, ויצרו פשרה תרבותית - לא כל היהודים חמדנים ואטומים, רק הבנות שלהם. באופן דומה, נוצר אצלנו שיתוף פעולה מוזר בין תומכי ומתנגדי נתניהו: במקום להתמודד עם המחלוקות הפוליטיות עצמן, הן מוצאות ביטוי עקיף דרך העיסוק במשפחה. נתניהו משכתב בהתמדה את ההיסטוריה מול חמאס, אבל הדיון הפוטושופ של שרה מעוות את המציאות. גנץ סיפר שלאחר השבת השחורה היה נתניהו שרוי בהתקף חרדה קשה, אבל יאיר הוא זה שמוגדר כמשוגע ומבולבל. ולכולם נוח יותר כך.

כמטפל, קשה לי עם הנטייה לאבחן אנשים שמעולם לא פגשנו. שרה ויאיר נפלו אין-ספור פעמים קורבן לפרקטיקה המכוערת הזו. ובכל זאת, אני מתפתה להציע כאן אבחנה אחרת - לא על האנשים עצמם, אלא על החברה הישראלית. החדשות הטובות הן שסביר להניח ששרה ויאיר מורכבים ורב-ממדיים יותר מן הדימוי הדמוני שמוצמד להם. החדשות הרעות הן שייתכן שהמנהיג שבידיו מופקד גורלנו, ראש הממשלה, הוא חלש, אגוצנטרי ומנותק הרבה יותר ממה שאנחנו מעיזים לראות.

המציאות הזו שוב ושוב חומקת מאיתנו, מפני שאנחנו שקועים בעיסוק אובססיבי ב"חולה" הלא-נכון.

>>> עמוס פריבס הוא פסיכולוג קליני, מחבר הספר "בין פרויד לפורנו: 9 פנטזיות אל אהבה" בהוצאת פרדס