האנרכיה בישראל מזמינה את המעצמות לנהל אותה

ישראל ספגה בשבועיים האחרונים את המפלה המדינית הגדולה ביותר בתולדותיה. המצעד הרצוף מאז עצרת האו"ם מסוף חודש ספטמבר של מנהיגי ערב לוושינגטון, הקשר ההדוק של טראמפ עם ארדואן, קבלת הפנים בבית הלבן לאבו-שרע (?) שעד אתמול הנהיג את דאעש-סוריה, האימוץ של מועצת הביטחון את ההצעה האמריקנית ל"נתיב" להקמה של מדינה פלסטינית, ולבסוף הביקור המלכותי המתוקשר של בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, בבית הלבן – כל אלו הולכים לשנות באופן מהותי וחסר תקדים את מאזן הכוחות במזרח התיכון לרעתה של ישראל.

כך נדחקה ישראל אל מחוץ למזרח התיכון החדש

השינוי כולל את ההכרזה של טראמפ על אימוץ סעודיה כפרטנר שווה לישראל וההתחייבות מצידו להעצמת כוחה הצבאי באופן שווה למעמדה של ישראל, וזאת מבלי שסעודיה בתמורה הצטרפה להסכמי אברהם ואף לא נדרשה לנורמליזציה מול ישראל כמשקל מרסן לעוצמה שניתנה לה. השינוי הטקטוני כולל עוד את הסכם ההגנה שהוענק לקטאר, דלת פתוחה לארדואן כמוביל את הסדר החדש בסוריה, בינאום רצועת עזה, וגיבוי לסוריה שטרם ברור אם השתנתה או שמדובר בדאעש מדינתי.

כל החימוש שמוענק, הכולל F-35 לצבא טורקיה וסעודיה בנוסף לגרעין אזרחי ומערכות מתקדמות, ולבסוף ההחלטה על הקמה של מדינה פלסטינית שלישראל אין השפעה על עיצובה, מהווים היפוך אסטרטגי אזורי חסר תקדים מבחינתה של ישראל. מי שעד לא מכבר הייתה אמורה להיות זאת שתוביל את הקואליציה האזורית, בחרה "בניצחון המוחלט" שהפך לכישלון המוחלט, ונדחקה החוצה אל מאחורי הקלעים של קדמת הבמה האזורית. מדובר בלא פחות מקריסה מדינית וכישלון מחפיר בממדיו ובמשמעויותיו. נראה כי ראש הממשלה, השולח ברכות באנגלית, מנותק מהמתחולל לנגד עיניו, או שחולשתו מסנדלת אותו והוא חסר כל השפעה.

ישראל מתעוררת ליום של אג'נדה אמריקנית אזורית חדשה, שהאמריקנים בונים אותה לפי האינטרסים הכלכליים הכספיים שלהם, וקשה להאשים אותם מול הכסף הגדול והמסנוור שעומד מולם במועדון הטריליונים. אך ישראל נדרשת להפנים שלא רק שמה שהיה איננו עוד, אלא שזה לא יחזור. אובדן הפופולריות הישראלית בקרב הציבור בארצות הברית הינו בשפל חמור; המפלגה הדמוקרטית לא תשכח את הסכין בגב שתקע ראש ממשלת ישראל, וגם בקרב הרפובליקנים מצבנו לא טוב.

קריסת הקונספציה של נתניהו

המפה, לצערנו, הייתה ברורה: המצב שהגענו אליו הוא תוצאה ישירה של שיכרון הכוח הבלתי נלאה של העומד בראש הממשלה, ששיאו בתקיפה האומללה בדוחא, הזלזול המופגן בעולם הערבי ובשכנות הקרובות שלנו, דברי הרהב חסרי האחריות של שרי הממשלה, וההתנהלות החמורה ביו"ש אשר המעידה על אוזלת יד מוחלטת. כל אלו הביאו למצב שנתניהו וממשלתו הפכו ל"פרסונה נון-גרטה" בקרב מנהיגי מדינות האזור, שאינם רוצים בשום מגע עם נתניהו ואף רוצים באופן מופגן להשפיל אותו. אין בשום אופן בכוונת בן סלמאן ללחוץ את ידו של נתניהו, לא לחתום על הסכם כלשהו מולו ולא להופיע לצדו בשום תמונה שהיא - לא הוא ולא אף מנהיג ערבי אחר.

ההחלטה הגורפת באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית, לאחר שממשלת הימין "על מלא-מלא" הבטיחה לבוחריה עד לא מכבר לספח לישראל את יהודה ושומרון וגם את עזה, איננה רק קבורה מחפירה של אשליה פוליטית ששילמנו עליה במחיר של טובי בנינו במלחמה שהוארכה בכוונה, אלא שעמה נקברה גם כל התזה המדינית של נתניהו בעשור ומחצה האחרונים: המדיניות לפגוע ברשות הפלסטינית על ידי הפרדה בין יו"ש לעזה, והטענה שהסכמי אברהם הם ההוכחה שהסכמי אוסלו היו אסון מיותר ושהבעיה הפלסטינית איננה באמת רלוונטית בסכסוך הערבי-ישראלי.

מגדל הקלפים מבית נתניהו קרס. חזון התעתועים שבנה והחריב במו ידיו עלה למדינת ישראל בהפסד של הרבה שנים יקרות מאוד שיכלו להציב את ישראל במקום מדיני ואזורי אחר לגמרי. לא ניתן לשער את המחירים וההפסדים האלטרנטיביים של התעתוע המדיני של עשור ומחצה, שהפך אחרי מלחמה ארוכה ומיותרת ברובה למחדל הלאומי הגדול ביותר בתולדותינו. גם את זה מן הראוי לחקור בוועדת חקירה ממלכתית שקום תקום.

התקיפות המתגברות של צה"ל בעזה ובלבנון אומנם מונעות התאוששות מחיזבאללה ומחמאס, אך צריך לראות שאינן משקפות תסכול מהמצב והן מרוכזות באופן מדויק שלא מחריב את הסיכוי המדיני בשני המקומות. בינתיים, האנרכיה ביו"ש הינה פרי הבאושים ותוצאה ישירה של חוסר המשילות של ממשלה שחבריה זרעו את זרע הפורענות ואחרים עודדו בקריצה את ההשתלחות בערבים, כאשר במקביל החלישו במכוון את גופי הביטחון, המשטרה, השב"כ וצה"ל, שהשחיקה הארוכה במלחמה פורמת אותו נורמטיבית מבפנים. אוזלת היד, חוסר השליטה וחומרת המצב בשטח עלולה להביא בסופו של יום לדרישה ערבית נוספת לבינאום יהודה ושומרון, בדיוק בדומה לעזה. הבסיס האמריקני הבא אחרי קריית גת ישב כנראה בקרית יערים וינהל משם את יהודה ושומרון.