הבת, האם והמשטר: הסיפור שמגלה עד כמה איראן מפחדת מהנשים שלה

כשמסתכלים על איראן מבחוץ, העין נמשכת כמעט תמיד לגרעין, לטילים ולקו העימות עם ישראל. אבל מי שמקשיב בשבועות האחרונים לשיח בתקשורת האיראנית וברשתות החברתיות מבין שהחזית העמוקה באמת עוברת במקום אחר לגמרי: בחוזה הנישואין, בחדר החקירות, ובסיפורה של צעירה אחת בשם ביטא שפיעי ואימא שלה.

בלב הסיפור עומד מוסד ישן מאוד - המוהר. באופן רשמי זהו סכום כסף, מטבעות זהב או נכס שהבעל מתחייב לתת לאשתו בחוזה הנישואין. בפועל, ברוב המשפחות באיראן המוהר לא משולם ביום החתונה, אלא נשאר כחוב דחוי. במשך שנים, בתוך מערכת משפטית שמעניקה לגבר יתרון ברור בזכויות גירושין, ברכוש ובמשמורת, המוהר הפך למה שמגדירות לא מעט נשים ועורכות דין איראניות כחבל הצלה כלכלי: הדבר היחיד שמאפשר להן להילחם על רמת חיים מינימלית כשהנישואין מתפרקים או כשהאלימות בבית הופכת בלתי נסבלת.

דווקא בנקודה הזו נכנס הפרלמנט עם רפורמה שמוצגת בטהראן כהישג חברתי. החוק החדש מגביל את החלק במוהר שאפשר לאכוף באמצעות הליך פלילי, לסכום מצומצם של מטבעות זהב. באופן עקרוני, האישה עדיין רשאית לדרוש את מלוא המוהר, אבל אם הבעל מסרב לשלם, המדינה לא מאיימת עליו עוד במאסר מעבר לרף הנמוך שנקבע. כך נשאר על הנייר חוב גדול, אך אמצעי הלחץ האפקטיבי כמעט ונעלם.

החזית האמיתית של איראן עוברת בתוך הבית ובחדרי החקירות

הגרסה הרשמית מדגישה צד אחר: גברים שנכלאו בשל חובות מוהר שאין להם שום יכולת לשלם, משפחות שהתפרקו כי המספרים בטופס הנישואין התנפחו למאות מטבעות זהב, עומס על בתי הכלא ועוד. במאמרי המערכת בעיתונות הממלכתית מדובר על "רפורמה רציונלית" שנועדה להחזיר את המוהר לממדים שפויים ולהגן על התא המשפחתי. זהו נרטיב שקל לבלוע, כל עוד מתעלמים מן המציאות המשפטית והחברתית שבה נשים חיות.

מנקודת מבט של נשים איראניות רבות, בעיקר בשכבות החלשות, המשמעות פשוטה בהרבה: עוד דלת נסגרת. אין חוק מקיף נגד אלימות במשפחה, אין עיקרון של רכוש משותף המבטיח להן מחצית מהנכסים אחרי גירושין, הענישה על רצח נשים בתוך המשפחה לעיתים מקלה, והמדינה משקיעה יותר משאבים בפיקוח על החיג'אב ברחוב מאשר בהגנתן בבית. בתוך המרחב המצומצם הזה, המוהר היה עבור רבות מהן לא "סמל מסורתי", אלא נכס אמיתי, מנוף לחץ על גבר שמבין שבית המשפט מסוגל להכניס אותו לכלא. כשמבטלים את המנוף הזה, ההבטחה שבחוזה הנישואין הופכת לעוד שורת דיו על הנייר.

הפער בין השפה הרשמית למה שנשמע מחוץ לאולפני הטלוויזיה ניכר במיוחד ברשתות החברתיות, בתוך איראן ובגלות. שם לא מדברים על "הומניזציה של דיני החוב", אלא על "הפקרת נשים". עורכות דין ופעילות פמיניסטיות מסבירות בפה מלא שהרפורמה אינה מטפלת בשורש הבעיה: אינפלציה, אבטלה, אפליה במערכת משפט, אלא דווקא מחלישה עוד יותר את הצד החלש גם ככה במשפחה. בעיתונות הרפורמיסטית, ככל שהצנזורה מאפשרת, כבר מתפרסמות כותרות שמתריעות מפני "פירוק הפאזל של הזכויות הכספיות של האישה".

הטקסט המשפטי היבש פוגש מציאות חדה עוד יותר בסיפורה של ביטא שפיעי. ביטא, צעירה מאזור אספהאן, עלתה לתודעה ציבורית בגל ההרעלות המסתוריות בבתי ספר לבנות. היא לא הייתה פוליטיקאית, לא דמות ציבורית ותיקה, אלא תלמידת תיכון שהעזה לומר בקול רם מה שהורים רבים פחדו לומר: הגוף של בנות איראן אינו רכושו של אף אחד. בהמשך הצטרפה לקולות שדרשו חירות, דיברה על אסירות פוליטיות וקראה, בסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות, שלא לשתוק.

ביטא נעצרה, שוחררה, אך לא נעלמה. עד שכוחות הביטחון החליטו ללחוץ במקום אחר: על אימא שלה. מרים עבאסי ניקו נעצרה בביתה, הועמדה בפני האשמות כבדות, ובהמשך דווח שגם ביטא עצמה נלקחה למעצר ומוחזקת בבידוד. אין כתב אישום שקוף, אין גישה סדירה לעורך דין, והמשפחה לומדת על מצבן בעיקר מעדכונים חלקיים של ארגוני זכויות אדם. מה שמצטייר כאן אינו "תיק ביטחוני" קלאסי, אלא דפוס מוכר של ענישה מגדרית ומשפחתית: כאשר הבת מרימה את הראש, האם הופכת בת ערובה. כששתיהן לא שותקות, שתיהן נעלמות לתוך מערכת ענישה אטומה.

האתגר העמוק של המשטר לא מגיע מאיום חיצוני

מי שמחבר בין רפורמת המוהר לבין המקרה של ביטא ואימא שלה רואה את אותו הדפוס: משטר שמבקש לשלוט בנשים בכל החזיתות בו-זמנית. בתוך הבית - באמצעות חוקי משפחה שמעניקים לגברים כוח עודף ומסירים בהדרגה את מנגנוני ההגנה הכלכליים של נשים. ובחוץ - באמצעות מערכת הביטחון, הצנזורה והמשפט שמפעילה כוח לא פרופורציונלי על כל מי שמעיזה לדרוש חירות, במיוחד אם היא צעירה, משכילה ובעלת נוכחות ברשתות. בשני המקרים, המסר זהה: המדינה איננה כתובת שאפשר לסמוך עליה, אלא גורם שיש להיזהר ממנו.

מנקודת מבט ישראלית ומערבית, הסיפור הזה חשוב לא רק מטעמים מוסריים אלא גם להבנת היציבות הפנימית של הרפובליקה האיסלאמית. קל להתמקד במספר הצנטריפוגות ובטווחי הטילים, אבל בשנים האחרונות מתברר שוב ושוב שהאתגר העמוק ביותר למשטר מגיע דרך שער אחר: הנשים. המחאה אחרי מותה של מהסא אמיני, הרשתות החברתיות שמלאות בווידויים ובשירה ללא חיג'אב, הסיפור של ביטא שפיעי ואימא שלה, והמאבק סביב המוהר, כל אלו חלק מאותה תנועה.

רפורמת המוהר מלמדת שהמשטר למד לקח משנות המחאה האחרונות. הוא אינו מוכן לוותר על השליטה במרחב המשפחתי והכלכלי, גם במחיר של פגיעה ישירה בזכויות הנשים. במקביל, המעצרים וההיעלמות של פעילות צעירות מלמדים שהפחד מפני דור חדש של נשים, אלה שמדברות פרסית, חושבות גלובלית ומסרבות לקבל את המשחק הישן, רק הולך וגובר.

מי שרוצה להבין לאן הולכת איראן, צריך לעקוב לא רק אחרי דיווחים על סבא"א, אלא גם אחרי התיקונים ה"קטנים" לכאורה בדיני המשפחה והשמות שנעלמים פתאום מהפידים ברשתות. שם, בקו המפגש בין מוהר, צנזורה והיעלמויות, נכתב כיום אחד הפרקים המכריעים במאבק על דמותה של איראן.

>>> סוגנד פאחרי היא שחקנית ישראלית-איראנית שהופיעה ב"טהרן", פרשנית לענייני איראן ואנליסטית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA). היא גם מנחה סדרת פודקאסטים חדשה בשפה הפרסית הכוללת שיחות מעמיקות עם דמויות בולטות באזור ובעולם