החוק נשמר - אבל האמת בסכנה

פתיחה

פרשת שדה תימן חדלה מזמן להיות אירוע ביטחוני נקודתי. היא הפכה למראה המשקפת את אחד המתחים העמוקים ביותר בלב שלטון החוק בישראל – בין הקפדה ראויה על טוהר ההליך לבין החובה הבסיסית להגיע לחקר האמת ולעשות צדק מהותי.

החקירה, העוסקת לכאורה בהתעללות באיש חמאס עצור ביולי 2024, הלכה והסתבכה בין הדלפות, פסילות, ניסיונות טיוח ודיונים חוזרים בבג"ץ. התוצאה: ההליך המשפטי מתקיים, אך האמת על מה שקרה שם ובהמשך – נדמה – נותרת מאחור.

פרישה דרמטית ותצהיר כוזב

הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, הודתה כי היא עצמה אישרה את ההדלפה של הסרטון, לדבריה כדי "להדוף תעמולה שקרית". אלא שמאז הידרדרו העניינים: הטלפון שאותר בים, ניסיונה להתאבד, אשפוזה הממושך, ועוד קודם לכל אלה הגשת תצהיר כוזב לבג"ץ מאת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.

חקירת ההדלפה וכלל נסיבותיה נתקעה חודשים ארוכים. עדיין רב הנסתר בה על הגלוי, והגופים שאמורים להבטיח שקיפות - טובעים בערפל מתמשך. כך נוצר מצב פרדוקסלי שבו בשם טוהר ההליך נשחקת עצם היכולת לחשוף את מלוא האמת. יש לשער שחקירת המשטרה נמשכת - אך האמון הציבורי בה אינו רב.

ההיגיון, הראיות ומה שביניהם

כאן מתעוררת שאלה הגיונית מתבקשת, גם אם טרם נאספו ראיות חותכות, לכאן או לכאן: האם ייתכן שצוותי היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה לא ידעו דבר על שאירע בפצ"ריה בכל הנוגע להדלפה ומניעיה? היגיון לחוד וראיות לחוד, אך דווקא משום כך יש לוודא באופן מובהק אם הפצ"ריה נמנעה מלשתף את שתי המחלקות הללו בנושא ההדלפה ומניעיה. אם כך היה, יש מקום לטהר את שמם של כל אותם גורמים שבג"ץ קבע לגביהם, בשלב זה, כי הם נגועים "באופן מוסדי" בניגוד עניינים ולכן אינם רשאים להיות מעורבים בחקירה עד סיומה.

ואולם, אם חלילה יוכח אחרת - כלומר שהיה קשר, והייתה ידיעה - הרי שהתמונה עלולה להשתנות מהקצה אל הקצה.

עד כה, למעט בכיר אחד בלשכת היועצת המשפטית שהודיע מראש כי הוא מדיר עצמו מן העיסוק בפרשה בשל ניגוד עניינים, לא שמענו באופן מוסמך יוזמה פומבית מצד היועצת המשפטית לממשלה או מצד פרקליט המדינה וצוותיהם הקרובים של השניים, להציג לציבור את גרסתם המלאה באשר לידיעתם, או לחוסר ידיעתם, על ההדלפה. נהיר לכול כי טובת המערכת מחייבת שקיפות והבהרה מהירה של הנושא הזה - למען אמון הציבור, ולמען טוהר ההליך עצמו.

בג"ץ פסל, המדינה קפאה

בעקבות הודאת הפצ"רית והסערה הציבורית שפרצה, קבע בג"ץ כי היועצת המשפטית לממשלה ופרקליטות המדינה מנועות "באופן מוסדי" מלפקח על חקירת ההדלפה בשל חשש לניגוד עניינים. שר המשפטים מינה שופט מחוזי בדימוס לשמש כמפקח חיצוני על החקירה - ובג"ץ פסל את המינוי. ניסיון נוסף למנות שופט מחוזי אחר בדימוס נדחה אף הוא: האחד מטעמים חוקיים, והשני משום שלא עמד בקריטריונים שנקבעו.

כך נוצר קיפאון מוסדי. אין גורם מפקח על חקירת המשטרה, אין לוחות זמנים מחייבים, והחקירה מתנהלת למעשה בוואקום.

בהמשך לכך, השר יריב לוין פנה היום (שלישי) לבג"ץ, והודיע כי לאחר מאמצים לא עלה בידו לאתר מועמד מתאים העומד בדרישות שנקבעו. בנסיבות אלה, ביקש השר לאפשר בכל זאת את מינויו של השופט בדימוס אשר קולה, לאחר שיצא לחופשה מתפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים, כפתרון זמני וממוקד לפיקוח על החקירה.

פנייה זו, שטרם נענתה על ידי בג"ץ, ממחישה היטב עד כמה המערכת נתונה במבוי סתום, שבו גם ניסיונות מעשיים לפרוץ את הקיפאון נתקלים בקשיים מוסדיים ומשפטיים חוזרים.

העיכוב כחשוד הראשי

במקום שבו אמור להתנהל מאבק על חשיפת האמת, משתררת שתיקה ממושכת. המחבל הפלסטיני העצור, שהיה העד המרכזי בפרשה, שוחרר במסגרת עסקת שחרור חטופים והועבר לעזה - עוד בטרם נגבתה עדותו בפני שופט במסגרת עדות מוקדמת, כמתחייב בנסיבות כאלה. כך אבד למעשה עד מפתח מרכזי שהיה עשוי לשפוך אור על האירוע כולו.

העיכוב הפך עצמו לחשוד העיקרי: לא רק שהצדק נדחה - הוא גם התעמעם. שיהוי ניכר איננו תקלה טכנית; הוא סכנה מוסדית. כשהמערכת מאפשרת לחקירה כה קריטית, אחת החשובות שחווינו מעודנו, להתמסמס במשך חודשים, היא מאבדת את אמון הציבור ואת יכולתה לממש את ייעודה.

השלכות: משבר אמון חוצה מערכות

הפגיעה כאן חורגת מעבר למקרה עצמו. הציבור רואה מערכת משפטית שמדקדקת בפרוצדורה, אך לעיתים מתקשה, בשל סיבות שטרם הובנו במלואן, להבטיח שהחקירה תתנהל ביעילות מרבית ובזמן סביר. הצבא חש חוסר ביטחון באשר לגיבוי שמעניקים לו הגופים האזרחיים, בעוד שהקהילה הבין-לאומית צופה במדינה דמוקרטית הנאבקת לחקור את עצמה - אך מתעכבת במבוך בירוקרטי-משפטי אין-סופי.

שלטון החוק איננו נמדד רק בהקפדה על כללים, אלא גם ביכולתו לחשוף את האמת תוך פרק זמן סביר. בפרשת שדה תימן נדמה כי האיזון העדין הזה הופר.

סיכום והמלצות

פרשת שדה תימן היא מבחן כפול - לצה"ל ולפרקליטות הצבאית והאזרחית כאחת. היא חושפת את הסכנה שבהפיכת טוהר ההליך המשפטי לערך עליון מנותק מהמטרה שלשמה נועד - עשיית צדק מהותי.

הקפדה יתרה על טוהר ההליך איננה יכולה להיחשב חולשה; היא יסוד הכרחי של אמון הציבור. אך אם אינה משולבת בנכונות נחושה לחשוף את האמת תוך זמן סביר, היא עלולה להפוך למחסום בפני הצדק.

מכאן נובעות כמה המלצות מעשיות וערכיות, ללא קשר להחלטת בג"ץ בבקשת השר לוין מהיום:

1. הקמת צוות פיקוח עצמאי וזמני - שבראשו יעמוד שופט בדימוס, אשר יוסמך לפקח בזמן אמת על התקדמות החקירה ולהגיש דוח לציבור.
2. חובת שקיפות יזומה – על היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה להבהיר, ביוזמתם, את היקף ידיעתם או חוסר ידיעתם בכל הנוגע לפרשת שדה תימן בכלל, ולנושא ההדלפה על ידי הפצ"רית וצוותה בפרט.
3. קיצור לוחות זמנים בחקירות ציבוריות רגישות - קביעת מתווה מחייב בחוק או בנוהל לפיו חקירות מסוג זה יסתיימו בתוך פרק זמן סביר ומוגדר מראש.
4. חיזוק אחריות אישית ומוסדית - כל גורם המעורב בתהליך חייב לדעת שלא רק הציבור, אלא גם המערכת כולה תיבחן לפי שקיפותה, תפקודה ועמידתה באמות המידה של יושר מקצועי.

מערכת משפט חזקה איננה זו שאינה טועה, אלא זו היודעת להודות, לתקן, לבקר - ולפעול בנחישות, ביושר ובזמן סביר כדי להגיע אל האמת.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים