נתניהו מסרב להודות שהמלחמה הסתיימה

האיומים ההולכים וגוברים של ישראל על איראן ועל לבנון, וחימום הגזרה הצפונית בצורך לחדש את הלחימה בטענה של התאוששות חיזבאללה, מעלים את השאלה אם מדובר במהלכים פוליטיים ואם באמת מצב ההתעצמות הוא דרמטי ומחייב פעולה מיידית. איראן, למרות מצבה הכלכלי הקשה ביותר, אכן חוזרת לייצור טק"ק. תוצאות הפגיעה בתשתית שלה מחייבות אותה לחזור דור אחורה ברמת הטילים, ובנושא הגרעין אין באמת סימנים לחזרה אליו. במצבה, לחץ הסנקציות הוא היעיל ביותר כעת לדחוק אותה להסכם, רק לא בטוח שזה בראש סדר העדיפות של האמריקנים.

הרטוריקה ההתקפית שיוצאת בעיקר מכיוון לשכת ראש הממשלה רק מסלימה את האווירה ולא תורמת בכלום, גם אם יהיה צורך בסבב שני שלא נדרש כעת. ארגון חיזבאללה רחוק מלסיים את ליקוק הפצעים מהמלחמה, והנזקים הגדולים שפגעו בלמעלה מ-70% מיכולותיו רחוקים מאוד משיקום וכושר התקפי. הארגון סובל מניתוק קווי אספקת האמל"ח בעקבות השינוי בסוריה ויכולתו להתחדש בבניית כוחו מוגבלת כיום מאוד; הוא אומנם מצליח לגנוב קצת אמל"ח ממחסנים נטושים של צבא אסד, אך אין מדובר באמצעים מתקדמים. יש לו חור גדול בקופה ואין לו כסף לשלם את הפיצויים שהבטיח לכפריים בדרום ולנפגעי המלחמה. התקציב מאיראן הצטמצם מאוד, והוא סוחר ברכוש לקנות אמל"ח.

גם הניסיון של חיזבאללה להתאושש מדרום לליטני לא מצליח, למעט הסתננות של אנשיו; צבא לבנון פועל נגדו בדרום ואף מתכנן בשנה הקרובה לפרק אותו מצפון לליטני. למרות שלא מדובר במהלכים אינטנסיביים, הם בהחלט משפיעים. הוא לא מצליח לבנות מחדש את מערכות הפיקוד ואת מחסניו למעט חלקית בדאחיה; בכל מקום אחר אזרחים מסרבים לשתף עמו פעולה ולא מוכנים להשכיר לו נכסים לצרכיו. המזכ"ל החדש נעים קאסם הינו חלש מאוד, נעדר כריזמה, והארגון רחוק מאוד אפילו מליצור לעצמו דימוי שהוא מצליח לקום על רגליו מחדש. העובדה שלא הגיב אחרי חיסול הרמטכ"ל טבטבאי היא עדות ברורה ומוחשית לחולשתו.

מנוף לחץ או הישרדות פוליטית?

השאלה היא מדוע ישראל, שכבר לקחה לעצמה את חופש הפעולה המבצעי לתקוף בלבנון על כל מטרה שרק צצה, כולל תקיפות טקטיות קטנות, מנפחת כעת אג'נדה מלחמתית גדולה ומשדרת "תחזיקו אותי", כמי שרוצה לצאת למתקפה מחודשת לתוך לבנון כל רגע. אין ספק שעצם האיום מהווה מנוף לחץ גדול על ממשלת לבנון להאיץ את פירוק חיזבאללה, שמתנהל באיטיות ואינו עומד באולטימטום האמריקני שאמור להסתיים בסוף השנה. ראש הממשלה נוואף סאלם דוחף להרחבת הפעילות של צבא לבנון במרחבים נוספים. נדרש לציין שכניסה מחודשת של תמרון קרקעי לדרום לבנון לא רלוונטית למקומות האמיתיים שחיזבאללה מנסה להתאושש בהם, והם בעיקר באזור ביירות ובקעת הלבנון במזרח. פעולת תמרון קרקעית בדרום לבנון ממש לא נדרשת; היא תהפוך לרצועת הביטחון של שנות השמונים ורק תיתן לגיטימציה לחידוש נוכחות חיזבאללה באזור ותסייע להחלשת הממשלה הטובה לישראל.

המרכיב השני לאיומים על איראן ולבנון הוא ליצור מנוף מול האמריקנים. במקרה של איום לתקיפת איראן, רוצה נתניהו לשחזר את "המתנה" הקודמת לטראמפ שנתנה לו הרבה קרדיט, אותו הפסיד בגדול בעזה שגם הרחיקה את טראמפ ממנו לטובת המנהיגים הערבים. לגבי לבנון, רוצה נתניהו בתמורה לריסון הקלה של הלחץ להתקדם בעזה, כלומר ויתור על כניסה ללבנון למול הורדת הדרישה ללכת לשלב ב'. המניע השלישי, הבעייתי הרבה יותר, הוא רצונו של ראש הממשלה להמשיך ולשמר אווירת מלחמה כצורך פנימי, כחלק מהאג'נדה הפוליטית שיש לה עניין להשאיר את מתח המלחמה בציבור הישראלי שנותנת לו כוח, מתוך הנחה שהחשש והמתח משרתים את צרכיו המשפטיים, כוחו ודימויו בשנת הבחירות.

כולם מרוויחים - חוץ מישראל

הנרטיב הציבורי הוא שבעצם לא הסתיימה המלחמה, אלא זו מעין פאוזה-זמנית, ובמקביל האיומים משרתים את הנרטיב של מדיניות ביטחונית חזקה כלקח מאסון 7 לאוקטובר, שהיה כמובן "באשמת הצבא בלבד". הנרטיב החדש בא להשכיח את מדיניות ההכלה והשקט שהייתה מדיניותו של נתניהו מעל לעשור, ואפשרה את הקמת המפלצות - איראן, חיזבאללה וחמאס. אף שהמלחמה בלבנון ובסוריה הסתיימה כבר לפני שנה, ובעזה נגמרה כבר לפני כשלושה חודשים, ממשלת ישראל לא דנה ולא קיבלה שום החלטה רשמית על סיום המלחמה, שלא לדבר על כך שהיא אפילו לא הודתה בפה מלא על כך שהמלחמה הסתיימה.

המחירים לאי-סיום המלחמה גבוהים מאוד, אבל ממשלת ישראל מעדיפה לפזר ערפל קרב ולדשדש במקום ואף למוסס את כל הסכמי הפסקת האש שנכפו עליה בכל החזיתות. אין לממשלת נתניהו שום עניין להכיר בסיום המלחמה אלא להפך, היא רוצה פוליטית לחזור למלחמה כמה שיותר מהר גם על מנת להסיר מהשולחן את נושא ועדת החקירה הממלכתית שמסבך אותה, את אי-התפקוד של משרדיה, את אי-שיקום הצפון, את חוסר הטיפול במאה אלף נפגעי המלחמה שהיא אחראית עליה ואת טשטוש הבידוד הבין-לאומי של ישראל. הכאוס הוא שימור השליטה, ואת הירידה בהיקף המלחמה ממלא נתניהו בחזרה למהפכה. אווירת הדריכות הביטחונית משרתת מאוד את נתניהו ומהווה איום סמוי לכל אויביו מבית לחזור למלחמה.

ממשלת ישראל לא רק שלא עושה מאום על מנת לקדם את ההסכמים המדיניים בחזיתות השונות - לא בסוריה, לא בלבנון ולא בעזה - היא עושה מאמצים שההסכמים יקרסו. בסוף השבוע החולף התקיימה פגישה חשובה בראשות וויטקוף, קאטר, טורקיה ומצרים לתכנן את המעבר לשלב ב'. ישראל, בשעה שיושבים מעל ראשה ומחליטים, נמצאת מחוץ לחדר בדיוק כמו חמאס; היא תנסה לשווא לשכנע את טראמפ שמואס בצדקתה. בחולשתו העניק נתניהו עסקת גז בעייתית מאוד לא-סיסי תמורת פגישה וצילום משותף; א-סיסי לא היה מוכן להיפגש ולתת לגיטימציה לנתניהו, אך את הגז הוא כן קיבל. התקווה כי מצרים תמלא את החלל של כוח הייצוב הולכת ונמוגה ושתי האלטרנטיבות שנשארו גרועות מאוד: נוכחות טורקית או עזה חצויה בשליטת חמאס - סיפור זהה לכישלון דרום לבנון הזכור לרע.

המדיניות שכשלה חוזרת בשקט

הצבא עצמו נמצא במלכוד: טראומת 7 לאוקטובר ורגשי האשם הגדולים מביאים אותו לשתף פעולה בהכנעה עם מדיניות הממשלה, והוא תוקף השכם והערב כל מטרה ומחבל זב חוטם שמסתובב בדרום לבנון או בקרבת קו צהוב משל היה איום אסטרטגי. מדיניות התקיפה הלא-מרוסנת, שרק בימים האחרונים שרפה באש מבנה עם אזרחים, מסייעת בפועל לפרק את הסכמי הפסקת האש השבריריים שהולכים ונמוגים. בחודש הבא צפוי טראמפ להכריז על מעבר לשלב ב' ברצועה. גם אם תתקבל ההחלטה השגויה להתחיל שיקום בחצי עזה שבצד הישראלי, תצטרך ישראל לסגת אחורה מהקו הצהוב, שכן אף דולר לא ייכנס לתוך עזה כל עוד ישראל נוכחת שם, וגם לא ברור איך תעמוד ישראל בדרישה לממן את פינוי ההריסות שגרמה בעזה.

היות שחזון נתניהו להדחקת הבעיה הפלסטינית נמוג, חוזרת בשתיקה מדיניות "חמאס כנכס" והעדפה של ישראל לא ללכת לפתרון בעזה - אלא להשאיר בידיה את אופציות המלחמה כעדיפה. למעט החזרת החטופים הקריטית, כל הישגי המלחמה נשחקו עד דק ושום הישג אסטרטגי לא הושג; אפילו מטרת המלחמה שהייתה הצהרתית הראשונה במעלה - פירוק ופירוז חמאס מהרצועה - נכשלה באופן מוחלט. אבל היו מי שנהנו מההישגים, וזה בעיקר כל האחרים: נהנים האמריקנים שחזרו בגדול לאזור ומקדמים את האינטרסים הכלכליים שלהם; נהנים הטורקים שעלו לגדולה ונכנסים לנעליים האיראניות - הם סיפחו את סוריה לחלום טורקיה הגדולה, לבנון על הכוונת ועזה בדרך; נהנים הקטארים שקיבלו את הסכם החלומות עם ארצות הברית - הסכם הגנה; נהנים הסעודים שקיבלו מערכות נשק ביטחוניות שלא חלמו עליהן, המשוות את כוחם לישראל לאחר שישראל הסירה את האיום האיראני מעל ראשה. כעת הצטרפו לחגיגה גם המצרים: קיבלו הסכם גז ונהנים מהשקעות מסיביות בפרויקטים במעלה הנילוס מכספי קטאר וסעודיה.

כולם יחד גם נהנים מבידודה של ישראל ומירידת מעמדה מול ארצות הברית ואירופה. הם גם נהנים לראות איך חזרה ישראל, אחרי ששילמה מחיר כל כך נורא, לעסוק בהרס העצמי שעושה בה ממשלתה. מסלול הנזק שנגרם מממשלה שהחורבן הפך לנשק השרידות שלה, שלא לוקחת שום אחריות לתוצאות מחדליה, רק מחמיר את מצבה של ישראל. צריך לעשות הכול כדי שהבחירות יוקדמו.