מדינת ישראל מחרימה את מי שמחזיקים אותה על הכתפיים

אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל תקראו את זה שוב, אני מיכל, בת 43 ומדינת ישראל הרשמית מחרימה באופן שיטתי אותי ואת מאות אלפי האנשים שמחזיקים אותה חיה.

בגיל 12 עברתי חרם בבית הספר. הייתי הילדה שחגגה את בת המצווה שלה בבכי, בבריחה מילדים אלימים בחצר. שנתיים שלמות לא דיברו איתי. עכשיו, בגיל 43, אני מגלה שהילדה הזו לא עזבה אותי כי אני חווה שוב בדיוק את אותו הדבר. רק שהפעם במקום חצר בית הספר וילדים אלימים, זוהי הממשלה שלי שכבר שנתיים ידעה לקרוא לי שוב ושוב כדי להגן בחזית ובעורף אבל עכשיו, כשהיא מדברת על חוק שישנה את החיים של כולנו, היא ויו"ר וועדת חוץ וביטחון שמינתה - מחרימים אותנו.

ביסמוט, תפסיק להתחבא

מאז שביסמוט נכנס לתפקיד בסוף יולי, הוא נפגש איתנו פעם אחת. פעם. אחת. זה היה ב-6 באוגוסט. מאז – שתיקה מוחלטת. בקשות להיפגש? לא נענות. פניות לצוות שלו? זוכות להתעלמות. דיונים על חוק הפטור מגיוס בוועדת חוץ וביטחון? מבוטלים או נדחים שוב ושוב ושוב בטענה ש"היועצת המשפטית צריכה עוד זמן לגבש טיוטה". אבל כולנו יודעים את האמת, ביסמוט לא רוצה שנהיה שם. הוא לא רוצה לשמוע אותנו. הוא לא רוצה להסתכל לנו בעיניים.

זו לא סתם השמטה. זה לא "אין לי זמן". זה חרם מכוון, שיטתי, מוצהר. למה? כי הוא יודע מה הוא עושה.

הוא יודע שהטיוטה שהוא מכין היא לא חוק גיוס, אלא חוק השתמטות. הוא יודע שהוא מנסה להעביר חוק שלא יגייס אף חרדי אחד, שירכך סנקציות, שיבטל מכסות לוחמים, שייתן פטור רטרואקטיבי למשתמטים. הוא יודע ולכן זה נעשה בחדרי חדרים, בתיאום מלא עם החרדים, ובלי שום מילה אחת עם המילואימניקים שמחזיקים את מדינת ישראל על הגב כבר שנתיים.

זה לא כי אנחנו לא שווים. זה לא כי אנחנו לא חשובים. להפך. זה כי אנחנו הכי טובים והכי מסורים, וברור להם שלא ניתן למדינה ליפול. אז הם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מאיתנו. לדחות אותנו. להחרים אותנו. אבל אני לא יכולה להתעלם מזה.

כי בזמן הזה, בו הוא דוחה אותנו שוב ושוב, בזמן שהוא מחרים אותנו, ביסמוט נמצא במרתון פגישות קדחתני עם העסקנים וחברי הכנסת החרדים. עפ"י דיווחים הוא נפגש עם אריאל אטיאס, מרדכי קרליץ, עם ינון אזולאי ובבצ'יק, עם נציגי ש"ס, עם דגל התורה, עם אגודת ישראל. הוא פוגש את כולם. הוא יושב איתם בחדרי חדרים, מתכתב, מתקשר, מתאם, מגיע לאירועים המשפחתיים שלהם.

ביסמוט עצמו הצהיר פומבית שהוא קיים "עשרות פגישות" מאז כניסתו לתפקיד. אך עם מי? עם כל אלה ששרים "בלשכותיהם אין אנו מתייצבים". אבל איתנו? עם ארגוני המשרתים, עם כל אלה שנושאים בנטל הגיוס? שתיקה. חרם.

למה מסרבים להסתכל למילואימניקים בעיניים?

אני לא יודעת איך להסביר את התחושה הזו. את הכאב של להרגיש שאתה נושא בכל העולם על הכתפיים, ובאותו הזמן – מי שאמור להגן עליך מסתכל לצד השני. מעדיף להסתכל על כל מישהו אחר. כל מישהו אחר חוץ ממך.

אז ביסמוט, אני אומרת לך בגלוי: תפסיק להתחבא.

תפסיק לדחות דיונים. תפסיק לבטל פגישות. תפסיק להיפגש רק עם העסקנים החרדים בחדרי חדרים. שב איתנו. שב עם הנשים שמחזיקות את העורף כבר שנתיים על הגב שלהן. עם הגברים שמשרתים ברציפות. עם המשפחות שמשלמות מחירים אישיים ומשפחתיים בלתי נתפסים.

אנחנו לא מבקשים טובות. אנחנו לא מבקשים כבוד. אנחנו רק מבקשים מקום ליד השולחן. מקום בחדר שבו מחליטים על עתידנו, על עתיד ילדינו, על עתיד המדינה שאנחנו מחזיקים חיה.

כי אנחנו עשרות אלפים. עשרות אלפי נשים וגברים שמשרתים מאות ימים ברציפות. שמפספסים ימי הולדת וחגים ופגישות הורים. ששוכבים בלילה וחושבים מה קורה בבית. שמתפללים שהילדים שלהם יהיו בסדר. ששומרים על מדינת ישראל בזמן שמדינת ישראל מתעלמת מהם.

אני מקווה שיום אחד נבין למה עברנו את הדרך הזו. אני מקווה שהאור שאנחנו מתעקשים להביא למרות הכול ינצח את מי שמנסים לקחת אותנו למחוזות של אפלה. אבל עד אז – אני דורשת ממך, ביסמוט, הפסק להחרים אותנו. הפסק להתעלם מאיתנו. תיפגש איתנו.

כי מי שמחזיק את מדינת ישראל חיה לא צריך לבקש רשות להיכנס. הוא צריך להיות הראשון שנפתחות בפניו כל הדלתות.

>>> מיכל ברקאי ברודי היא מייסדת "המתמרנות" - ארגון נשות מילואימניקים