כולם מדברים על "צרכי הצבא" - ולא מדברים על צדק

אתמול (שלישי) פורסמה ב-N12 טיוטת חוק הגיוס שעליו עמל יו"ר ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת בועז ביסמוט, כבר תקופה. נדמה שאיש לא התפלא לגלות שמתווה החוק מפחית באופן ניכר את יעדי הגיוס, מגן על תקציבי הישיבות ומעונות היום ופוגע מאוד ביכולת להטיל סנקציות אפקטיביות על משתמטים. הלא-ידוע לכולם שלעת כזו הגיע יושב הראש החדש למלכות.

היה אולי מי שקיווה שקולות השלום יסייעו בידי מי שמבקש לעגן פטור משירות. אחרי הכול, זעקות המילואימניקים המתחננים לחילוף מתחת לאלונקה, ומשפחותיהם המתייצבות שוב ושוב בדיונים בכנסת כשעולליהן במנשאן, פחות שורפות את הלב כשהן לא מלווות בצו קריאה נוסף המאיים לשבור סופית את הנושאים בנטל. לצערם של אלה, הקולות לא לגמרי מצייתים לתוכנית הפוליטית, ולא באמת נזקקנו להבהרת הרמטכ"ל ש"המלחמה לא נגמרה" כדי לשמוע את החריקות.

"צרכי הצבא" הם לא הכול: בלי צדק, אתוס צבא העם יקרוס

מיקוד הדיון בצרכי צה"ל במלחמה מובן ואינטואיטיבי. אם לפני שנתיים היינו בדיון על ערכים וצדק, עכשיו אנחנו מדברים על החיים עצמם. לא משום השוויון אנו תובעים את קיומו של החוק, אלא משום הנטל על כתפי המשרתים.

כשמדברים על צרכי הצבא כשיקול הבלעדי, הדיון גורר את צה"ל לקלחת הפוליטית ומאפשר לפוליטיקאים לזרוק עליו את האחריות לכל מה שלא מסתדר. לא סתם ראש הממשלה הבטיח בעיצומה של המלחמה למילואימניק שפנה אליו, כמעט בתחינה, ש"יהיה חוק. הוא יהיה לפי מה שהצבא יגיד לא לפי מה שהפוליטיקאים". זה היה כשצה"ל התעקש על מגבלות גיוס, והתקווה הייתה להיתלות בכך. אנחנו רוצים לגייס, זה צה"ל שאומר שהוא לא יכול. אלא שמאז צה"ל הבהיר שיוכל לגייס החל מ-2026, כמה חרדים שיורו לו. אלא שבצדק התעקשו בצבא - זוהי שאלה לפתחו של הדרג המדיני, אל תבנו עלינו שנוציא לכם את הערמונים הרקובים הללו מהאש המאוסה זו.

עדות נוספת לניסיון כזה ראינו כשלפני שבועיים. יו"ר ועדת החוץ והביטחון הוציא הודעה שמציגה את העקרונות שהוא מגבש ככאלה שהתעצבו בתיאום עם אנשי המילואים ו"בתיאום הדוק עם צה"ל". הנוסח היה כל כך בוטה, שהוא לא הותיר ברירה לצה"ל שמיהר להוציא הבהרה שלא כך הם פני הדברים. פינג-פונג תקשורתי בין דובר צה"ל לפוליטיקאי הוא משחק שמכניס את הצבא למרחב שאין לו דרך שלא להתלכלך בו.

שנית, חוקים משקפים את פני המדינה ואת זהותה הערכית. מדינה דמוקרטית לא יכולה לחוקק חוק שכל כך חוטא לעקרון השוויון. גם אם מחר תיגמר המלחמה - אם צה"ל לא צריך יותר לוחמים, תתכבד מדינת ישראל ותוותר על חוק שירות החובה. אולי חוץ מחרדים, יש גם כמה חילונים שהיו מעדיפים לעשות דברים אחרים חוץ מטירונות בשבטה.

ושלישית, ואולי חשוב מכול – צרכי הצבא אינם מסתכמים בשאלה כמה לוחמים יתגייסו לשורותיו. צה"ל זקוק ללוחמים, אין על כך ויכוח. ראש אכ"א אמר זאת באופן הכי ברור בכנסת, הרמטכ"ל חוזר על כך שוב ושוב, וגם אם המלחמה נגמרה אתמול, הצורך בהשלמת השורות ילווה את צה"ל עוד זמן רב קדימה. אבל צה"ל גם זקוק ליכולת לשמר את אתוס צבא העם והדבר הזה מגיע עם מינימום של שאיפה לשוויון וצדק. הכאב שהפנו המשרתים לראשי הצבא וליו"ר ועדת החוץ והביטחון במשך השנתיים האחרונות, נגע לא רק בצורך באוויר לנשימה. הוא צעק גם את חוסר היכולת להמשיך להכיל את העוול הזה. מפקדי צה"ל לא יכולים לזמן אנשי מילואים ליום המילואים ה-600 שלהם, כשאחרים אינם נדרשים ליום הראשון על מדים. הם לא יכולים לאכוף משמעת על לוחמים בשעה שבני גילם מסבים לשולחן החג עם משפחותיהם כאילו אין חוק שירות חובה במדינה, ולא יכולים לחנך לממלכתיות התובעת מכל חייל למלא את משימותיו גם אם הן לא עולות בקנה אחד עם משנתו הפוליטית או הערכית, בזמן שיש אוכלוסייה שלמה שלא נדרשת לעשות זאת. הם ודאי לא יכולים לדרוש הארכת שירות, אם בצד חקיקתה בא לעולם חוק שפוטר אלפי צעירים משירות שאולי היה יכול למנוע הארכה זו.

אולי בראיה שטוחה ובעולם שבו שוויון היא מילה פרוגרסיבית מושמצת, יותר פרגמטי להתמקד בצרכים צבאיים, אבל הבנה עמוקה של הנושא מחייבת שלא נדבר רק על מלחמה - אלא נעז לדבר גם על צדק.

>>> ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)