ההחלטה במועצת הביטחון מחייבת תגובה ציונית הולמת
אם ישראל לא תגדיר את המציאות המתבקשת, המציאות תוגדר בשבילה ע"י אחרים • החלטת מועצת הביטחון שנכפתה על ישראל מהווה ניצחון מדיני לעולם הערבי • צריך לומר באופן ברור: מדינה פלסטינית אינה הפתרון לאזור • דעה


החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לסלול את הדרך להקמת מדינה פלסטינית היא, ללא ספק, אחת ההחלטות הגרועות ביותר שהתקבלו נגד ישראל מאז הקמת הארגון. אירוניה מרה טמונה בעובדה שהיא התקבלה ביוזמתו - גם אם מתוך כוונות טובות - של נשיא ארצות הברית הנחשב ל”הכי אוהד לישראל מאז ומעולם".
המשמעות המדינית והביטחונית של ההחלטה חורגת בהרבה מהכותרות היומיות: היא משאירה על שולחן העולם קביעה מסוכנת, אשר מחר - תחת נשיא או הנהגה בין-לאומית פחות אוהדת לישראל - עלולה להפוך לדרישה מחייבת שתכפה על ישראל נסיגה והקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ, על מרחבי יהודה ושומרון. מהלך כזה אינו "סיכון ביטחוני", הוא סכנה קיומית של ממש.
הפלסטינים מעולם לא הסתפקו ביהודה ושומרון. הטענה כי הפלסטינים יסתפקו בהקמת מדינה בשטחי 67' הופרכה פעם אחר פעם. העובדות מדברות בעד עצמן:
- בשנת 2000, לאחר הצעות רחבות היקף של אהוד ברק שכללו ויתורים עמוקים בירושלים ובבקעת הירדן, פרצה האינתיפאדה השנייה. "טרור המתאבדים", מלחמה מתוכננת ומאורגנת ביוזמת ראש הרשות הפלסטינית שזכה לקבל פרס נובל לשלום, מלחמה שגבתה את חייהם של 1,300 אזרחים ישראלים.
- מאז הסכמי אוסלו ועד היום, טיפחה הרשות הפלסטינית בשטחים שבאחריותה בעיקר שנאה והסתה. לא צמחה מדינה, לא צמח שלום. מה שצמח הוא בעיקר תעשיית טרור משוכללת.
- חמאס, הארגון שרוב הציבור הפלסטיני מזדהה איתו על פי סקרים עדכניים, ביצע ב-7 באוקטובר 2023 את הטבח הנורא ביותר בעם היהודי מאז השואה. לא הייתה זו פעולה בגבולות 67', גם לא בהתנחלויות – אלא בתוך יישובי ישראל הריבונית.
- גם בעשור האחרון, למרות העברת רוב השטח לערביי יהודה ושומרון ועזה (שטחי A ו-B, ובהמשך גוש קטיף), מה שקיבלנו בתמורה אינו שלום - אלא יותר טרור, יותר רקטות, יותר הרוגים.
העובדות ההיסטוריות אותן העולם מסרב לראות
חלוקת הארץ איננה רעיון חדש. היא עלתה עוד לפני 1948 ואף לאחר קום המדינה. דוד בן גוריון קיבל אותה בלב כבד מתוך שאיפה אמיתית לשלום. יצחק רבין, בהסכמי אוסלו, הביע נכונות לחלוקת הארץ במטרה לשים סוף למלחמות.
אולם, בעוד ישראל חלמה על שלום, הצד הפלסטיני חלם - ועודנו חולם - על חיסולה של ישראל. גולדה מאיר צדקה כשאמרה ”מעולם לא היה עם פלסטיני“. הרעיון הומצא, קודם כל, ככלי במאבק הערבי הרחב נגד הבית הלאומי היהודי. "העם הפלסטיני" הומצא כאמצעי חדש למטרה ישנה: חיסול ישראל.
האובססיה של העולם החופשי בלתי מוסברת. את העמדה הערבית ניתן להבין, הם נאבקים על יעד ברור. אבל את ההתעקשות של העולם החופשי - קשה מאוד להבין. שוב ושוב הוא מנסה לכפות על ישראל פתרון שכבר הוכח כקטלני לישראל, ושממילא הפלסטינים אינם מוכנים לקבל אם אינו כולל את זכות השיבה ואת קץ המדינה היהודית.
ישראל לא יכולה לוותר על גבולות ברי-הגנה
אין מדינה שיכולה להפקיד את ביטחונה בידי אחרים. כאשר טילי כתף יכולים להגיע מכל בית בשומרון לטיסות בנמל התעופה בן גוריון, כשמרחק גדר אחת קובע אם תל אביב תחטוף רקטות, אין מקום לאשליות. ישראל חייבת לשלוט במרחבי ההגנה החיוניים שלה - ובראשם בקעת הירדן, אותה הגדיר יצחק רבין עוד ב-1995 כ"חבל הביטחון המזרחי של מדינת ישראל" - אזור שישראל חייבת להחזיק בו ”במובנו הרחב".
מה נכון לעשות בעקבות ההחלטה האומללה במועצת הביטחון: חייבים ליזום, לפעול, להשפיע על עיצוב המציאות באמצעות מעשים - די למילים. ישראל צריכה, בטווח הזמן המיידי - רצוי בתיאום עם ארצות הברית, אך גם בלעדיה אם לא תהיה ברירה - להחיל מחדש ריבונות מלאה על בקעת הירדן ועל מרחבי הביטחון הנדרשים במרחב יהודה ושומרון.
החלטת מועצת הביטחון היא אינה "עוד החלטה". היא מסד תקדימי שמניח על השולחן איום עתידי ממשי. אם ישראל לא תגדיר את המציאות - המציאות תוגדר בשבילה.
הסיפור חוזר על עצמו, מאז קום המדינה ועד היום. התבנית מוכרת: ישראל מוותרת, העולם לוחץ לעוד ויתורים, הפלסטינים דורשים עוד, והטרור מתחזק. מעולם לא קיבלנו תמורה אמיתית, לא בשלום, לא בביטחון, לא בהכרה.
הגיע הזמן לעצור את הסחרור
מדינה פלסטינית אינה "פתרון" - היא איום אסטרטגי. לא "סיכון מבוקר", אלא סכנת חיים למדינה היהודית. במציאות שבה אויבינו מוכיחים פעם אחר פעם שהם לא מעוניינים במדינה לצדנו, אלא במקומנו, עלינו לומר בקול ברור: ישראל תמשיך לשלוט על גבולותיה, לבדה. אין לכך תחליף ואין לכך חלופה.
>>> אלוף (במיל') יצחק ג'רי גרשון שימש כמפקד פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה, מפקד גזרת יהודה ושומרון בתקופת מבצע "חומת מגן" והאינתיפאדה השנייה. במלחמה, שימש כסגן מפקד פיקוד צפון במילואים