איראן, בדרך לסיבוב נוסף

מלחמת "12 הימים" בחודש יוני, שהייתה סיבוב המהלומות הקינטיות השלישי במהלך מלחמת חרבות ברזל, החלה במהלך התקפי יזום של ישראל על רקע ההתקדמות בפרויקט הגרעין. הוא הסתיים באותה התקפה אמריקנית על שלושת אתרי הגרעין החשובים ביותר. תוצאות התקיפות נגד פרויקט הגרעין עדיין לא ברורות עד הסוף, אבל בין הנשיא דונלד טראמפ שמצהיר מאחורי כל מיקרופון שהשמדנו את פרויקט הגרעין האיראני לבין דוברים ישראלים שונים שמדברים על נסיגת פרויקט הגרעין לאחור, נמצאת כנראה האמת.

הפעם, הטיעון הוא חידוש ייצור הטילים הבליסטיים על ידי איראן. שאיפותיה לפני המלחמה, כפי שראש הממשלה נתניהו הצהיר לא פעם, הייתה להשיג 20 אלף טילים בליסטיים ארוכי טווח עד סוף שנת 2027. במהלך המלחמה, שיגרה איראן כ-450 טילים בליסטיים, הרבה פחות מאשר קיוו ותכננו (בעקבות מהלך הפתיחה וציד הטילים והמשגרים שביצע חיל האוויר מעל שטחה של איראן). למרות זאת, מנקודת מבטה של איראן, זה היה המערך היחידי שהוכיח עצמו במלחמה. מנקודת המבט הישראלית, ראינו את פוטנציאל הנזק של היקף טילים לא גדול ואת אתגור יכולות ההגנה הישראלית, וגם את זו האמריקנית שנפרסה בישראל, ולא רק.

חצי שנה לאחר המלחמה, ובידי איראן ארסנל טילים ארוכי טווח מספיק דיו עוד לפני חידוש הייצור (הערכות שונות מדברות על כמות של כ-1,500 טילים שנותרו בידי איראן בסיום המלחמה) כדי לאיים בסבב לחימה נוסף מול ישראל.

אין ספק שייצור היקף טילים של אלפים רבים, אפילו פחות מהיעד אליו כיוונו טרם המלחמה, מהווה איום על הרציפות התפקודית בישראל, וכזה שיכול לאתגר באופן ניכר את יכולות ההגנה. במרוץ שנוצר בין יכולת ההתאוששות והייצור באיראן לבין יכולת האספקה ומילוי המלאים במרכיבי ההגנה הישראליים והאמריקניים לממד הזמן - משמעות קריטית.

תפיסת הביטחון אחרי "חרבות ברזל"

הטראומה של 7 באוקטובר, שבה איומים גדולים התפתחו מעבר לגבולות וסופם להפתיע את צה"ל ומדינת ישראל, גרמו לכך שישראל סיגלה לעצמה עיקרון מוביל בתפיסת הביטחון והוא, עיקרון "המניעה". אנו רואים זאת בשתי זירות לחימה עם הפסקת אש בלבנון מול חיזבאללה ובעזה נגד חמאס, עם תקיפות כמעט ללא מגבלה ועם חופש פעולה מלא מול כל איום בשיקום, התהוות או נוכחות. אסור שנטעה, מימוש עיקרון ה"מניעה" מול חיזבאללה וחמאס איננו דומה מול איראן, לא בתדירות ולא במהות.

איראן אחרי המלחמה נותרה האיום הגדול על ביטחונה של ישראל. כוונותיה ליצור יכולות גרעין כנראה ולא השתנו, נכונותה להגיע להסדר עם המערב על תוכנית הגרעין לא השתנתה. בינתיים פיקוח סבא"א על מתקני הגרעין באיראן הוסר כמעט לחלוטין, שלוחיה של איראן באזור ספגו מכה קשה, אך כל זה זה לא מונע מאיראן להציב את שיקום חיזבאללה בראש סדר העדיפויות. לזה אפשר להוסיף את פעולותיה של איראן בחודשים האחרונים לחדש את ייצור הטילים הבליסטיים - והנה לפנינו איום ש"מחסום הפעם הראשונה" נחצה כבר באפריל 2024 (ליל השיגור הראשון של כ-300 פריטי חימוש מאיראן לישראל כתגובה לחיסול ישראלי של קציני משמרות המהפכה במבנה סמוך לשגרירות איראן בדמשק, סוריה), המשיך בחודש אוקטובר 2024 והמשיך במלחמת "12 הימים" (חודש יוני 2025) שהחלה ביוזמה ישראלית.

סיבוב נוסף, עניין של זמן

בין אם יהיה זה בעתיד הקרוב לאחר שראש הממשלה יציג הרעיון בפני הנשיא טראמפ או בזמן רחוק יותר, לא יהיה זה יומרני מדי להעריך שסיבוב נוסף מול איראן הוא עניין של זמן. שאיפותיה של איראן והמשך פיתוח וייצור טילים בליסטיים (גם ללא חידוש פרויקט הגרעין), החשבון הפתוח לאחר ההפתעה ביוזמה הישראלית ומנגד תפיסת הביטחון הישראלית החדשה שלא תרשה לעצמה התהוות של איום כזה מעבר לגבולותינו, ישאירו אותנו במציאות של מתיחות נפיצה. בינתיים, בזמן שיש, נדרשת ישראל להשקיע משאבים ומאמצים לעיבוי יכולות ההגנה האווירית, שימור העליונות המודיעינית, ללמוד ולשפר את לקחי "עם כלביא".

הסיבוב הבא יהיה מאתגר יותר ומהניסיון הנצבר במזרח התיכון - כל סבב מתחיל מהנקודה שבה הסתיים הסבב הקודם, גם בעצימות וגם בהיקף. בתחרות הלמידה, כל צד ינסה להיות צעד לפני השני, ולהביא למגרש הלחימה בפעם הבאה חידושים והפתעות. מי שלא ייערך לכך, סופו שיהיה מופתע. הפתעות מנצחות מלחמות, ראינו זאת ביוני 2025 - וגם באוקטובר 2023.

צה"ל, חיל האוויר, אגף המודיעין ומערך ההגנה האווירית הוכיחו לנו שיש על מי לסמוך.

>>> תת-אלוף (במיל') צביקה חיימוביץ הוא מפקד מערך ההגנה האווירית בצה"ל לשעבר