"שנת הבחירות" נפתחה בתמונה אחת: כולם גברים

בערב שישי האחרון, שבו חדשות 12 הכריזו רשמית על פתיחת "שנת הבחירות", נדמה היה שהמסך חזר אחורה בזמן. תמונה מתנוססת של ראשי המפלגות של בחירות 2026 - וכולם גברים. במשך כתבה של עשרים דקות על עתידה של המדינה נשמעה אישה אחת בלבד. זו לא טעות בהפקה, זו תמונת המצב של הפוליטיקה הישראלית כיום.

לפני פחות מעשור נראה היה שאנחנו בדרך לשינוי: נשות ציבור, עיתונאיות ופעילות חברתיות חדרו בהדרגה אל לב השיח הציבורי - לפוליטיקה הישראלית. נדמה היה שמנגנון ההדרה מתחיל להיסדק. אבל מאז, משהו נעצר. ב-2025 שיעור הנשים בכנסת עומד על 29% בלבד. אף מפלגה בישראל איננה בראשות אישה. ישראל, שבעבר נחשבה חלוצה בייצוג נשים (עם גולדה מאיר כבר בשנות ה-70), הפכה בשנים האחרונות למדינה עם ייצוג נשי נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD.

הרגרסיה הזו איננה מקרית. היא תוצאה של שילוב בין תרבות פוליטית שמרנית, תקשורת שמנציחה את התבנית הגברית ומבנה מפלגתי שלא מאפשר לנשים לפרוץ קדימה. במצבי חירום, ביטחוניים, כלכליים או חברתיים - השיח הציבורי חוזר כמעט אוטומטית למגרש הגברי: גנרלים, רמטכ"לים, פרשנים, מומחים לביטחון. נשים הופכות שוב לצופות מן הצד, גם כשהן נלחמות, מתנדבות ומובילות את השיקום.

המפלגות החרדיות הן אולי הביטוי הקיצוני ביותר לכך. שם אין כלל נשים, לא במקומות ריאליים, ולא בכלל ברשימה. בשום מקום עבודה אחר זה לא היה נחשב חוקי ובארץ המפלגות האלו זוכות למימון מהמדינה תחת חוק מימון מפלגות. אבל הבעיה לא נעצרת שם. גם במפלגות שאינן חרדיות, נשים לרוב מוצבות במקומות סמליים או בתחומי "הפריפריה" של העשייה הציבורית: חינוך, רווחה, תרבות. תחומי הביטחון, הכלכלה והמדיניות, נותרים כמעט תמיד בידי גברים.

כשהמדינה מתנהלת בלי נוכחות נשית משמעותית, סדרי העדיפויות משתנים. תקציבים זורמים למקומות צפויים, סוגיות חברתיות נעלמות מהשולחן, והדיון הציבורי נעשה חד-ממדי.

זה אולי מסביר למה אחרי שנה שבה נשים נראו בכל מקום - לוחמות, תצפיתניות, טייסות, מנהלות חמ"לים אזרחיים ומובילות מאבקי החטופים, הן נעלמו ברגע שהשיח עבר מפעולה לשיקום, ממלחמה לפוליטיקה.

זו לא רק בעיה של שוויון, זו בעיה של איכות השלטון. מחקרים בעולם מראים שכאשר יש יותר נשים בעמדות כוח, המדיניות מתונה יותר, אחראית יותר ושקופה יותר. ושקיפות היא ההפך משחיתות, מכת מדינה שנראה שכמעט השלמנו איתה. במדינה שחיה ממשבר למשבר - זו לא תוספת קוסמטית, זה הכרח.

המשפט הידוע של איינשטיין לעשות שוב ושוב את אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות זאת ההגדרה לאי-שפיות - תקפה גם כאן.

אז נכון, שנת הבחירות כבר כאן. אבל אם ניכנס אליה עם אותה תמונה - אותם גברים, אותם קולות, אותה רשימה קצרה של "ראשים אפשריים", נצא ממנה בדיוק מאותו מקום. צריך החלטה אמיתית: לדרוש שנשים יהיו חלק מהובלת המדינה. אנחנו רוצות יותר.

>>> מורן זר קצנשטיין היא מייסדת תנועת בונות אלטרנטיבה