ישראל השיגה הסכם טוב, אבל אין לה שליטה על מימושו

שנתיים לאחר מתקפת חמאס הרצחנית, נחתם הסכם שעשוי לבשר על תחילתו של עידן חדש. הוא תולדה של מפגש בין שני תהליכים: האחד, לחץ מאסיבי שהופעל מצדו של טראמפ ועוזריו ובאמצעות בעלי בריתו - במיוחד מצרים, קטאר וטורקיה - על חמאס. השילוב הנדיר של מדינות ערביות ומוסלמיות שלאורך המלחמה לא היו באותו מחנה שינתה את כללי המשחק.

התהליך השני הוא שישראל וחמאס הגיעו לנקודה הקרויה ביחסים הבין-לאומיים "קיפאון כואב הדדי". משמעות הדבר היא ששני הצדדים הגיעו להבנה שהסכם טוב מהמצב הנוכחי. חמאס ספג מהלומות צבאיות קשות, מרבית המנהיגות בעזה חוסלה, חמולות מקומיות קוראות תיגר על הארגון, ואף האוכלוסייה מגלה סימנים של מרד ונכונות להיפטר משלטון חמאס. לכל זה מצטרף הלחץ המשותף של מדינות ערביות ומוסלמיות, שחלקן אמורות להוות את המשענת של הארגון. חמאס קיבל גם ככל הנראה ערובה שהלחימה לא תחודש, שאחרת לא היה מסכים מראש לוותר על קלף החטופים. ההסכם מותיר את חמאס כגורם חשוב במשא ומתן על עתיד הרצועה והבעיה הפלסטינית בכלל, תוך כדי כך שהוא מציג ניצחון תודעתי, בכך ששרד את המערכה נגד כל הסיכויים ואף החזיר את הבעיה הפלסטינית למרכז הבמה התקשורתית.

ישראל, מצדה, אומנם השיגה הישגים צבאיים מרשימים בכמה חזיתות ואף פגעה קשות בחמאס, אך הארגון טרם חוסל וגם מנהיגיו הצליחו להימלט מניסיון החיסול. לאחר שנתיים של מלחמה, צה"ל, המושתת במידה רבה על אותם חיילי מילואים, הבין כי הוא נגרר למלחמת התשה בעיר עזה שעלולה לקחת זמן רב ולעלות בקורבנות רבים. זאת ועוד, העייפות של החברה היהודית מהמלחמה, והלחץ המתמשך מההפגנות למען החטופים, הביאו לתחושת מיצוי של המהלך הצבאי ולהבנה כי הזמן אינו פועל לטובת החטופים.

תוכנית טראמפ יוצרת הזדמנות גדולה לפתרון. במחקר שערכתי על החמצות בסכסוך הישראלי-ערבי גיליתי שכאשר שינוי גדול פוגש תוכנית מדינית נוצרת הזדמנות אידיאלית לפתרון. הבעיה היא שלא כל הזדמנות אידיאלית אכן ממומשת. דוגמאות לכישלונות לא חסרות: תוכנית רייגן ב-1982; יוזמת השלום הערבית ב-2002, תוכנית "מפת הדרכים" של בוש ב-2003 ויש עוד.

הבעיה בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ היא שלמעשה מדובר בכמה תוכניות או בתוכנית אחת עם כמה שלבים, ללא פירוט לוח זמנים ותנאים למעבר משלב לשלב. השלב הראשון מושג בימים אלה והוא כולל את שחרור החטופים הישראלים, מחבלים ואסירים פלסטינים והכנסת סיוע הומניטרי. כבר בשלב הזה הוכנסו שינויים בתוכנית טראמפ המקורית, הן לגבי מספר האסירים המשוחררים והן לגבי קו הנסיגה של צה"ל. שלב זה, סביר להניח, יסתיים בהצלחה משום שתנאיו מלכתחילה היו מקובלים, פחות או יותר, על כל הצדדים.

לצד השמחה והאופוריה בסיום המלחמה ושחרור החטופים, המשך המשא ומתן לגבי השלבים הבאים מותיר בעיות סבוכות הנוגעות מצד אחד למהות ומצד שני להתנהגות השחקנים הרלוונטיים. בכל הנוגע למהות, אלה הסוגיות העיקריות:

1. הקמת מנהל זמני: בשלב השני של מימוש התוכנית אמור לקום מנהל זמני המורכב מטכנוקרטים פלסטינים תחת פיקוח של "מועצת שלום" בין-לאומית. גופים אלה יהיו אחראים על יישום תוכניות לפיתוח כלכלי. הועלו כבר שמות של אישים פלסטינים למנהל המקומי ושמות של אישים למועצת השלום, אולם חלקם (כמו למשל ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר) מעוררים אנטגוניזם בצד הערבי והמוסלמי.

2. פירוק חמאס, פירוז הרצועה, נסיגת צה"ל וכניסת כוח ערבי/בין-לאומי: זהו השלב הקריטי שבו תיבחן מידת הרצינות של כל השחקנים לקיים את ההסכם, כאשר כל אחת מהסוגיות הללו עלולה להוות מוקד לסחבת במשא ומתן ואולי אף לפיצוצו. השאלה היא כיצד מוצאים פתרון שיבטיח שחמאס לא יישאר ברצועה ויפורק מנשקו. חמאס בוודאי רואה את חיזבאללה כמודל, שאף אם הובס במלחמה, שומר על כוחו ונשקו בתוך לבנון. ישראל, מצדה, אולי רואה את הגליית אש"ף מלבנון לתוניסיה ב-1982 כמודל אפשרי. אף שמדינות מסוימות הסכימו לשלוח כוחות לעזה - אינדונזיה למשל - הרי לא ברור כיצד יתפקדו בשטח, משום שהדוגמה הלבנונית מלמדת כי כוחות זרים בדרך כלל אינם מצליחים לשמור על הביטחון.

3. אופק מדיני: בשלב הזה אמור להתקיים משא ומתן לשם יצירת אופק מדיני, שיכלול רפורמה של הרשות הפלסטינית ויצירת תנאים ל"דרך אמינה להגדרה פלסטינית עצמית ומדינה פלסטינית" - לשון התוכנית. שלב זה, אף שלא נאמר במפורש, אמור להוביל לנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערביות ומוסלמיות. זוהי למעשה מטרת העל הסופית. בהנחה שהצדדים יגיעו לשלב הזה, ברור שסוגיית המדינה הפלסטינית – או ישות דומה לה – תעמוד בלב הדיון, כאשר חשיבות מיוחדת תהיה לשאלה אם המדינות שמוכנות לנרמל יחסיהן עם ישראל יתנו זאת בהקמת מדינה פלסטינית או תהיינה מוכנות לקבל פחות מזה.

מבחינת השחקנים, אלה הבעיות העלולות לצוף:

1. עייפות אמריקנית: טראמפ הוא מתווך נלהב ומעורב, גם אם הוא מונע בעיקר משיקולי אגו. את פרס נובל לשלום בינתיים הוא לא קיבל והדבר עלול לצנן את התלהבותו. זאת ועוד, טראמפ הוא רץ למרחקים קצרים. הוא רוצה תוצאות - ומיד. הבעיה העיקרית היא שככל שהמשא ומתן יארך ויעסוק בפרטים הקטנים, הוא עלול לאבד עניין.

2. השחקניות הערביות והמוסלמיות: הצלחת המהלך הנוכחי התאפשרה, בין השאר, בשל היכולת של טראמפ לשבור את המחיצה בין המחנות ולהקים קואליציה ערבית-מוסלמית, שבה מצרים והאמירויות, למשל, משתפות פעולה עם קטאר וטורקיה. אבל ככל שיחלוף הזמן סביר להניח כי האינטרסים הבסיסיים של כל אחת מהמדינות הללו יובילו מחדש למתחים וליריבויות. לכל מדינה יש אינטרס לקדם את האג'נדה והאינטרס שלה, במיוחד קטאר וטורקיה המעוניינות לשמר את כוחו של חמאס ולמלא תפקיד מרכזי בשיקומה של עזה. בכך הן עלולות להתנגש עם האינטרסים של מצרים, סעודיה והאמירויות.

3. הרשות הפלסטינית וחמאס: בין שני הגופים הללו שוררת יריבות, קנאה וחוסר אמון. כל ניסיונות העבר לשיתוף פעולה (למשל הסכם מכה ב-2007) כשלו בסופו של דבר. דומה כי במצב הנוכחי חמאס מבינה כי היא חייבת לשתף פעולה עם הרשות הנהנית מלגיטימציה בין-לאומית, ואילו הרשות מעוניינת לחזור לעזה לאחר שנזרקה משם על ידי חמאס ב-2007. הפוטנציאל הנפיץ בין הרשות לחמאס קיים וטרם ברור אם וכיצד יוכלו להתגבר עליו. מה שברור הוא שחמאס יציג את ההסכם כמתכון לחיזוק הלגיטימציה שלו בחברה הפלסטינית. מעבר לכך, הפוליטיקה הפלסטינית מתקרבת לשעת חילופי הדורות, וזו תשפיע כמובן - לטובה או לרעה - על מידת שיתוף הפעולה.

4. פוליטיקה פנימית בישראל: מימוש השלב הראשון בתוכנית טראמפ יצר את הבקיעים הראשונים בממשלת הימין. יש להניח כי ככל שיתקדם המשא ומתן - ההתנגדות מצד גורמים בימין תלך ותתחזק ותאיים על שרידותה של הממשלה. יש מקום להניח כי סיומה של המלחמה וחזרת החטופים יובילו לחיזוק הדרישות להקמת ועדת חקירה ממלכתית ואלה, לצד התמשכות המשא ומתן, יובילו להקדמת הבחירות.

מבחינתה של ישראל, התעקשות על המשך משא ומתן מידי בהובלת ארצות הברית ותיווך מצרי, לצד חיבור בין השלבים השונים, הם המתכון הנכון להצלחה של תוכנית טראמפ, אך מימושה תלוי בהרבה גורמים שלישראל אין שליטה עליהם. ובכל מקרה, "עזה תחילה" אמורה להיות האבן הראשונה בדרך לפתרונה של הבעיה הפלסטינית בכללותה ולהשלמת תהליך האינטגרציה של ישראל באזור. יש לקוות כי ההזדמנות הזו לא תהפוך לעוד החמצה.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר הקואליציה לביטחון אזורי