נתניהו סיפק לבג"ץ את העילה לחייב ועדת חקירה

נתניהו פוחד מוועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הסיבות למחדל 7 באוקטובר ואת אופן ניהול המלחמה. עד לאחרונה, התירוץ שהשתמש בו לשם דחיית הקץ היה שאין לקיים חקירה בעיצומה של המלחמה, כדי לאפשר למפקדי צה"ל להתרכז במאמץ המלחמתי. התירוץ הזה היה מופרך, שהרי כבר יותר משנה שצה"ל מקיים תחקירים מפורטים, בלי שהדבר מפריע ללוחמים להמשיך בפעילותם. אבל זה לא גרם לבג"ץ להורות לממשלה להקים ועדת חקירה. במקום זאת, הסתפק בג"ץ במשיכת זמן - הוראה לממשלה לשוב ולבחון מעת לעת, שמא הגיעה העת להקמת הוועדה. כעת, עם סיום המלחמה, פג תוקפו של התירוץ הישן ונולד תירוץ חדש: אין להקים ועדת חקירה ממלכתית משום שלמחצית הציבור אין אמון בוועדה שהרכבה ייקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון.

• חשיפה: המסמך שרה"מ לא היה רוצה שיגיע לוועדת החקירה הממלכתית

זהו טיעון שנתניהו עצמו קבע, כבר ב-2006, שהוא מופרך, כאשר אולמרט ביקש להקים ועדת בדיקה ממשלתית לאירועי מלחמת לבנון השנייה. נתניהו, בשם הליכוד, אמר אז כך: "בלתי הגיוני שראש הממשלה ימנה ועדה שתבדוק את ראש הממשלה. מצער שאולמרט מתעלם מרחשי הלב של חיילי המילואים והציבור שיודעים שרק הקמת ועדת חקירה ממלכתית תביא לחקר האמת ולהפקת הלקחים שהם כה חשובים לביטחונה ועתידה של ישראל".

הטענה שוועדה, שהממשלה תקבע את הרכבה, תזכה לאמון רב יותר מאשר ועדה שהרכבה ייקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון היא אכן "בלתי הגיונית", היא עלבון לשכל הישר. היא גם מנוגדת למציאות, באשר לעמדות הציבור. פעולתה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין המלחמה בעזה היא קריטית להבטחת עתידה של מדינת ישראל.

אבל העיקר כאן הוא בכך שנתניהו לא הציע שום נימוק ענייני לסירובו להקים ועדת חקירה ממלכתית. הנימוק היחיד הוא הכפירה שלו ושל ממשלתו בהגינותו וביושרו של נשיא בית המשפט העליון. זוהי טענה שמשמעותה כפירה של נתניהו בשלטון החוק. הרי אם אין לתת אמון בהחלטה של הנשיא עמית בעניין הרכב הוועדה, קל וחומר שאין לתת אמון בהחלטות השיפוטיות שלו. ומדוע לעצור בנשיא עמית בלבד? אם נשיא בית המשפט העליון אינו ראוי לאמון הממשלה, שכן לשיטתה של הממשלה הוא עלול לפעול בצורה מוטה, כדי לפגוע בממשלה, מה נאמר על כלל שופטי ישראל? ומה נאמר על האמון של הממשלה ושל העומד בראשה בשלושה השופטים מבית המשפט המחוזי בירושלים, שדנים כעת בתיק הפלילי מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו?

אין הבדל מעשי בין אי כיבוד צו שיפוטי, מן הטעם שאין לממשלה - או לחצי מהציבור - אמון בהגינותו וביושרו של בית המשפט, לבין סירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית מאותו טעם בדיוק. במצב דברים זה, המשך גרירת הרגליים של בג"ץ, תוך הימנעות ממתן צו שיפוטי שמחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, משמעותו אחת: הסכמה של שופטי בג"ץ לעמדה של נתניהו, שאין לתת אמון בנשיא בית המשפט העליון. בית משפט שבוחר לשבת בחיבוק ידיים בתגובה לעמדה שכזו של הממשלה תורם לא רק לאיבוד אמון הציבור בו, אלא נותן יד לכך שמדינת ישראל מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית.

נתניהו, כסוכן כאוס מדופלם, פועל כדי לקדם תפיסה שכולם מושחתים - לא רק הוא וממשלתו, אלא גם יריביו הפוליטיים, היועצת המשפטית לממשלה, כלל גורמי המקצוע בשירות הציבורי וכעת גם נשיא בית המשפט העליון וכלל השופטים, ובעתיד אולי גם ועדת הבחירות המרכזית. כולם פועלים באופן מוטה ולא ענייני, ולפיכך אין לתת אמון באיש. זוהי למעשה קריאה לאנרכיה. כולם מושחתים, ולכן הכול מותר, אין שום אמות מידה לשיפוט ענייני של מעשים ועמדות. ואם הכול מותר, אין שום דרך להכרעה במחלוקות מלבד זו של שימוש בכוח - הצודק הוא מי שבידיו כוח רב יותר. זוהי כפירה מפורשת של הממשלה בעקרון היסוד של המשטר הדמוקרטי, עקרון שלטון החוק. ממשלה שמצהירה שאין לה אמון בשופטי ישראל, היא ממשלה שאיבדה את הלגיטימיות להמשך כהונתה. על בית המשפט להציל את מדינת ישראל ולהבהיר לממשלה ולעומד בראשה: אין תוקף להחלטה שמבוססת על אי-אמון של הממשלה בבית המשפט.

>>> ברק מדינה הוא פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר