במקום לחזק את השלטונות בלבנון ובסוריה - ישראל דוחקת אותן לזרועות האויב

הפעולה של צה"ל בסוריה בשבוע שעבר מהווה ביטוי לבלבול וחוסר אסטרטגיה בהיעדר כל בהירות מדינית על מה רוצה מדינת ישראל. התוצאה היא שגיאה מבצעית שמאפיינת את הסיום הבלתי גמור של כל המלחמה בכל חמש החזיתות, שבאף אחד לא ברור היכן אנו נמצאים ולאן אנו הולכים. הנשיא טראמפ צייץ בסוף השבוע האחרון ברשת X לגבי התקרית בסוריה: "..חשוב שישראל תשמור על דיאלוג עם סוריה ולא תפריע להתפתחותה". הוא שוחח על כך אף אתמול (שני) טלפונית עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מה בדיוק רוצה ישראל בסוריה? לאן סוריה עצמה הולכת? האם טראמפ מודע באמת למה שקורה שם? האם אצלנו מישהו עוסק במגמות החדשות של ההשתלטות הטורקית על סוריה והקמה מחדש של מה שנראה בגדול כמו דאעש מדינתי? ממשלת ישראל טומנת את ראשה בחול, ומשיקולים פוליטיים חוץ מהקשר האישי בין נתניהו לטראמפ או יותר נכון מה טראמפ מכתיב לנתניהו, לא עוסקת במדינאות כלל וכלל.

בהיעדר כל דירקטיבה מדינית, צה"ל עושה את מה שהוא יודע לעשות - בט"ש. בהיותו הגוף היחיד, שלמרות שחיקתו עדיין מתפקד ללא שאלות מיותרות, נוח לממשלה להפיל עליו את חוסר המעש שלה.

אז עושים מה שיודעים: בונים שורה של מוצבים מיותרים שכל תפקידם הוא להגן על עצמם מההתקפות שעוד מעט יתרחשו עליהם, ושולחים גדוד מילואים לעשות מעצרים כאילו שמדובר במעצרים בשכם. התקלה במבצע היא לא רק אופרטיבית - יש כאן איוולת אסטרטגית של שכרון כוח שישראל יכולה לעשות כבשלה בכל מקום. במקביל, ישראל מונעת מצבא סוריה להתפרס בשטח בקרבת ישראל. ישראל מתעלמת לחלוטין מהריבונות הסורית, ועושים מעצרים על התארגנות שנראה שהגיעה לשם כדי לפעול כתגובה להימצאותו של צה"ל שם. ממשלת סוריה, שהיא זאת שצריך להכריח אותה לטפל בבעיה, מנועה על ידי ישראל מלהיות שם.

מה ישראל צריכה לעשות?

ישראל צריכה את ההסכם הביטחוני עם סוריה, שבינתיים מתעכב, שמעביר אחריות לצבא סוריה שחיוני שיבנה מחדש בפיקוח אמריקני ולא טורקי. ההסכם יכול להשפיע על העיצוב מחדש של סוריה, כולל לוודא את שימור המאזן הסעודי-טורקי. עלינו לסכם על כך שמרחב הביטחון המפורז מנשק כבד יהיה נתון לשליטה של צבא סוריה החדש שימנע טרור, ועוינות עתידית נגד ישראל. ככל שיעלה מודיעין על התארגנות טרור כזאת, האחריות צריכה להיות מועברת לטיפולם, עם בקרה של ישראל שאכן ננקט הצעד. אם לא טופל, נתקוף מן האוויר. כוחות רגליים לא יידרשו לפטרל בסוריה משל הייתה סיור בערבה.

בינתיים, ההתנהלות הישראלית כבר משמשת את הנרטיב הטורקי החדש שמופץ, של "ישראל הכובשת" הפוגעת בזכויות הסוברניות של המדינות השכנות. לפי הנרטיב, ישראל משתלטת וכובשת שטחים בעזה, בסוריה ובלבנון.

המצב בלבנון דומה. למרות ההצדקה מבית והרצון לכפר על חומרת השגיאה של 7 לאוקטובר, שבא לידי ביטוי בתקיפות יום-יומיות של כל מטרה קטנה כגדולה, לא מדובר בתחליף למדיניות ארוכת-טווח של שינוי לבנון. זו יצירת מציאות של מלחמה מתמדת שבה ממשלת לבנון רק תיחלש במקום להתחזק. במקום לקחת את האחריות על שהתחייבה לפרק את חיזבאללה, ממשלת לבנון תידחק בלית ברירה למדיניות נגד ישראל ותחזור לתמוך בחיזבאללה במלחמתו נגד הכיבוש הישראלי בלבנון.

גם בעזה המצב תקוע לחלוטין. לישראל אין כל ראייה מדינית. הכול פוליטיקה צרה וקצרה שמסונדלת לקראת הבחירות. בנרטיב הבחירות של נתניהו, הוא לא יכול לסגת מהקו הצהוב בעזה, שמהווה את האלטרנטיבה לניצחון המוחלט, גם במחיר של מניעת שלב ב', השתקמות חמאס והמשך שליטתו במחצית השטח ובמרבית האוכלוסייה. ברור שהמצב הזה הוא הרע בכל העולמות. על זה נאמר "תקוע בגרון, לא לבלוע ולא להקיא". המצב הזה משאיר את עזה כפצע מדמם ועם הרבה מוגלה, במקום ללכת בכל הכוח עם האמריקנים ולדחוק את חמאס החוצה. גם העובדה שישראל תיסוג למעטפת טובה יותר ליישובים כי תצופף את ההגנה, שכרגע מבוזרת ומלאת חורים, נמנעת.

בימים אלה, כשעולה לדיון חוק ההשתמטות הנורא, צריך להבין שממדי הכוח הנדרש בכל החזיתות הפתוחות לא קיימים, בוודאי אם לוקחים בחשבון את שחיקת המילואים. לתחזק כמות כוחות ברצועות הביטחון בעזה, בלבנון בסוריה, וביו"ש זה פשוט בלתי אפשרי בלי עוד 10,000 חיילים, וזה לפני הקמת גדר בט"ש לאורך הבקעה שלא ברור איך יאיישו אותה.

אנחנו במצב של המשך מלחמה מטפטפת, שהופכת למלחמת התשה מתמשכת. כרגע היא על אש קטנה, אך הזמן יגביר אותה. מדובר במלחמה מתוך שיקול פוליטי. במקום להסתיים בהסכמים חזקים, היא ממשיכה לדמם כדי לשרת את כוחו של נתניהו למגוון צרכים כמו דחיות במשפט, החנינה, החזקת הממשלה עד יומה האחרון ובניית נרטיב ביטחוני מחודש לבחירות. הוא מנוגד לחלוטין לאינטרס הביטחוני האמיתי של ישראל. ההתשה שוחקת עד דק את כל הישגי המלחמה, את מה שנשאר מהלגיטימציה האזורית והבין-לאומית, שוחק את צה"ל השחוק ממילא, שוחק את התקציב ומתחזק את האווירה הציבורית הקודרת שעליה סוחט נתניהו את הנשיא בבקשת החנינה.

מלחמת הטפטוף רעה מאוד לישראל.