כמעט הכול כבר כתוב, אבל נתניהו מהסס לחתום על ההסכם

האזור כולו נערך לימים גורליים. מעזה ועד ביירות הולכת ומתגבשת בזירות השונות ההבנה ששנת 2026 צפויה להיות שנה מכרעת בעיצובו של המזרח התיכון החדש – זה שנולד מתוך הטלטלה העמוקה של השנתיים האחרונות. מפת הצירים שהתעצבה לאורך שני עשורים מחפשת כעת הגדרה מחדש, יחסי הכוחות משתנים לנגד עינינו, והמדינות הסובבות את ישראל עוצרות את נשימתן בניסיון להבין לאן מועדות פניה של המערכת האזורית. ניכר שכל השחקנים באזור עסוקים בסוגיות הללו. כמעט כולם. בישראל, לעומת זאת, עסוקים בשלל אירועים שוליים שהפכו לחזות הכול.

עזה

בזירה הראשית, ברור שעזה כפי שהכרנו אותה חדלה להתקיים. ההרס שנגרם לאחר שנתיים של מלחמה אינטנסיבית חורג מכל קנה מידה שידעה הרצועה בעבר. מאות אלפי עזתים לא שבו לבתיהם, ספק אם ישובו בשנים הקרובות.

חמאס, גם אם בישראל יש מי שמעריכים שהוא משתקם, איבד בפועל את הלגיטימציה שלו – לא רק בעיני מדינות ערביות ומוסלמיות שבעבר תמכו בו, אלא גם בעיני חלק ניכר מתושבי הרצועה עצמם. סקרי דעת קהל של מכוני מחקר פלסטיניים מצביעים על כך שיותר מ-70% מהציבור הפלסטיני לא היו מצביעים כיום לחמאס לו התקיימו בחירות בעזה ובגדה המערבית. הנתונים אינם מחמיאים גם ליריבים בפתח. הציבור הפלסטיני מחפש הנהגה אחרת, מציאות אחרת, עתיד שונה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

לבנון

בזירה הלבנונית מתגלה משבר עמוק מסוג אחר. חיזבאללה, הארגון ששלט בפועל בזירה המדינית והביטחונית של המדינה לאורך שני עשורים, מתקשה להתמודד עם המציאות המשתנה. ההיחלשות הצבאית איננה מקור הדאגה המרכזי שלו: דווקא התעצמות האופוזיציה, הקמת ממשלה שאינה כפופה לו ובחירת נשיא שאינו מטעם – כל אלה מציבות אותו במבחן הקיומי החריף ביותר מיום הקמתו.

השאלה המרחפת מעל הארגון כבר אינה רק ביטחונית, אלא זהותית, מול הציבור הלבנוני: האם חיזבאללה הוא בשר מבשרה של המדינה או שלוחה איראנית הפועלת מעל אדמת לבנון? הטענה ארוכת השנים שהגה חסן נסראללה, ולפיה נשקו של הארגון נועד להגן על לבנון, איבדה ממשקלה הציבורי – במיוחד לאחר שהתברר במעשים כי הנשק הזה לא הצליח להגן לא על המדינה ולא על בכיריו שלו, שחוסלו בזה אחר זה במלחמה עם ישראל.

סוריה

בדמשק הנשיא אחמד א-שרע, הנכנס לשנתו השנייה בתפקיד, לא ממצמץ. מדינות המפרץ וטורקיה מעניקות לו רוח גבית, וממשל טראמפ מביע בו אמון בפומבי. השפעתו חורגת מגבולות סוריה: בעזה ובלבנון מביטים בקנאה על מנהיג שזוכה ללגיטימציה אזורית ובין-לאומית רחבה. אלא שכאן נכנסת ישראל לתמונה.

מדיניות נתניהו, של דחיינות והיסוס להגיע לידי הסכם ביטחוני עם סוריה – שרוב פרטיו כבר נסגרו בעבר – נתפסת בעיני הציר האנטי-איראני בהנהגת ערב הסעודית כניסיון לסכל מהלך אזורי רחב. הצלחת ממשלו של א-שרע נתפסת בעיני אותו ציר כהישג תדמיתי חשוב, כזה שיכול לחלחל ברחבי המזרח התיכון כולו. לא במקרה תהה לאחרונה בכיר חמאס ח'אלד משעל מדוע ממשל טראמפ מעניק הזדמנות לא-שרע אך לא לחמאס. א-שרע רחוק מלהיות מושלם עבור ישראל, אך ההתנגדות הישראלית לעצם שלטונו ממקמת אותה, בעיני שותפיה האזוריים, בצד המעכב והשלילי.

איראן

בטהראן ניכר שינוי כיוון. המשטר האיראני, שלא קרס לאחר מלחמת 12 הימים, פונה דווקא לחיזוק קשריו עם היריבות של אתמול. האיראנים מנסים לנצל את התקיפה הישראלית הכושלת בקטאר כדי לשכנע את מדינות המפרץ, וסעודיה בראשן, שישראל של נתניהו איבדה שליטה ומתנהלת באופן לא רציונלי, וכי היא ולא איראן מקור חוסר היציבות במזרח התיכון.

כמה זה מצליח לאיראן? לא במיוחד, אך ככל שמדינות ערב יתפסו את ישראל כסרבנית הסכמים וכחותרת לפתיחת זירות בעזה, בסוריה ובלבנון, כך תתחזק עמדתה של איראן ויתרחק חזון השלום שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ רוצה לראות במזרח התיכון.

מקץ שנתיים קשות של מלחמה, ריבוי הזירות הפתוחות מחדד את הכישלון המרכזי של ממשלת ישראל: חוסר היכולת לתרגם הישגים צבאיים למהלכים מדיניים מסיימים. מול הערפול המדיני בירושלים, יש חזית אזורית מגובשת וברורה, מריאד ודוחא ועד קהיר ואנקרה: כולם רוצים לסגור חזיתות ולפתוח אופק לתוכנית "20 הנקודות" של טראמפ. המתווכות לוחצות על חמאס שיאיץ את החיפושים וימסור את גופתו של החטוף האחרון בעזה רן גואילי, אך הן חוששות שהמהלך כולו מתעכב סביב נקודה אחת: סעיף 19 בתוכנית, "נתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה".

גורמים בישראל טוענים שככל שהבחירות יתקרבו, כך ירגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו משוחרר יותר מהכבלים של שותפיו בממשלה ויוכל להאיץ את המהלך האזורי. אך נתניהו אינו ממהר להכריע, וככל הנראה גם הוא עצמו אינו יודע אם ומתי יתקיימו בחירות מוקדמות. האם טראמפ וגם המדינות המתווכות יחכו עד להכרעה? איש אינו מבטיח זאת כששואלים את המתווכות. הן דווקא סבורות שזה רק עניין של זמן עד שטראמפ יפעל עצמאית לאחר שכבר התייאש מהגורם המעכב – בנימין נתניהו.