נובי גוד "דתי": מלעג לפוליטיקה ולזהות

ספוילר: אני לא רוסייה. כלומר, לא הרוסייה שאתם חושבים. אימי ואחיי עלו ממולדובה, סבי וסבתי מצד אבי הגיעו מפולין ומלטביה. גדלתי בבית ישראלי שדיברו בו עברית בלבד. לכאורה, בית ישראלי "רגיל".

ובכל זאת, בבית הספר אני הייתי "הרוסייה". כן, גם באולפנה, בלב הציונות הדתית. בבני עקיבא היו שקראו לי "אוקראינית", ולעיתים, דווקא בעולם הפוליטי, הציעו לי אפילו להתגייר. הייתי ילדה שנולדה כאן, דיברה רק עברית, ישראלית לכל דבר, ולא הבנתי למה אני, דווקא אני, מסומנת אחרת. לא הבנתי למה המראה שלי, "הרוסי", הופך אותי למושא ללעג.

רק בדיעבד הבנתי: עוד לפני שהכרתי את הזהות הזאת, היא כבר הודבקה לי מבחוץ. בשנות ה-90, בגל הגדול של העלייה מברית המועצות לשעבר, הגיעו קרובי משפחה שכלל לא ידעתי שיש לי, ואיתם גם מבטא רוסי שהפציע אצל אימי ז"ל. אימא, שניהלה מחלקה בבית חולים, הייתה מי שלימדה את האחיות שעלו לארץ את רזי העבודה בישראל.

דור שלם נאלץ להצדיק את קיומו

החברה הישראלית לא תמיד ידעה להכיל את העולים. במקום לפתוח אליהם את זרועותיה, נפתח הפה הציני, הפוצע. אנשים שניסו להיות חלק מאיתנו נתקלו בחומה של סטיגמות: "רוסים", "פחות יהודים". וכך, במקביל לעלייה המבורכת, נוצר גם כאב שקט, דימוי בעייתי, צלקת תרבותית.

במשך שנים, כילדה דתית, השנה האזרחית החדשה לא נחגגה בבית שלנו, כי זו הרי לא השנה היהודית ולכן לא שייכת לנו. בשלב מסוים - אולי בהשפעת העלייה של שנות ה-90 - התחלנו להרים כוסית "לחיים" עם שמפניה בחצות, תוך כדי צפייה בקונצרט באחד מהערוצים הרוסיים.

לא סיפרתי את זה בחוץ, כי במרחב הציבורי בישראל עצי האשוח החלו לצוץ ועימם גם החשד שהנובי גוד מחדיר למדינה היהודית סמלים של כריסמס. רק כשבגרתי וחקרתי, הבנתי שבברית המועצות לשעבר היה אסור לחגוג חגים דתיים. אז המציאו חג אזרחי שציין את השנה החדשה, העניק יום חופש לאנשים, ובעיקר אפשר להם מפגש משפחתי שמח בתוך מציאות קשה. המשפחה התכנסה, אכלה אוכל מסורתי, שתתה "לחיים", צחקה, סיפרה סיפורים ובעיקר הייתה משפחה. לא פולחן, לא מיסיונריות, לא ניסיון להחליף משהו יהודי. להפך, זו הייתה דרך לשרוד נשמתית בתוך מציאות שמנסה למחוק זהויות.

ואז, אחרי שנים שבהן הזהות "הרוסית" הודבקה לי מבחוץ, החלטתי שאני בוחרת לאמץ אותה מבפנים. אימא שלי לימדה אותי לקרוא ברוסית, התחלתי לדבר ברוסית השבורה שלי גם בחוץ, וזרמתי עם זה שאני "סובייטית-ישראלית".

מדינה חזקה לא פוחדת מתרבות אחרת

בשנים שבהן הייתי במפלגת הבית היהודי, הכרתי את יונתן דובוב שעלה בגיל שנה ממולדובה, ויחד החלטנו לחבר. הקמנו את חגיגת ה"נובי גוד" לדתיים. יוזמה שביקשה לומר בקול ברור: אפשר להיות ישראלי, אפשר להיות יהודי-דתי, ואפשר גם לכבד, לחבק ולהכיר במסורת הזאת כחלק מהמרקם הישראלי. לא כסכנה אלא כעושר; לא כאיום אלא כהזדמנות. פתח עבור ישראלים לגלות עוד על אחיהם שעלו ממדינות ברית המועצות לשעבר ואת יופיו של האוכל המסורתי שהגיע משם.

כי בסוף, הסיפור שלי הוא לא רק אישי. הוא סיפור של דור שלם. דור שנאלץ להצדיק את קיומו, להוכיח את זהותו, ולפעמים אפילו למחוק חלקים ממנה כדי להשתייך.

אני ישראלית. דוברת עברית. חלק מהחברה כאן בכל מאודי. ובאותה נשימה, אני בת למשפחת עולים, לנשים חזקות שחיו במציאות מורכבת ושמרו על הלב ועל הבית גם כשאסור היה לדבר את הזהות בקול. והיום, כששוב מתנהל הדיון סביב הנובי גוד, אני כבר לא הילדה שלא הבינה למה צוחקים עליה. אני האישה שמביטה אחורה ואומרת: חבל על השנים של הבושה, חבל על ההחמצה. ישראל אמורה להיות מקום שבו תרבויות נפגשות, לא נמחקות. מדינה שחוגגת את הגיוון ולא מפחדת ממנו.

בסוף, מדינה חזקה לא פוחדת מתרבות. מדינה חזקה מקבלת אותה, נותנת לה מקום, והופכת בזכותה לעשירה יותר.