בקשת החנינה היא פעולת הסחה לתוכנית אחרת של נתניהו

אנשים ששוחחו לאחרונה עם הנשיא יצחק הרצוג התרשמו שהוא בוחן ברצינות חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו. המאמצים לגבש עסקת טיעון לא מתקדמים, והרצוג סבור שהמשפט הכניס את החברה הישראלית לסחרור ולתקיעות פוליטית. הנשיא גם משוכנע שיש לו הסמכות לתת חנינה לפני גזר דין, אף שמדובר באירוע חריג ביותר.

ומכאן נשאלת השאלה – אז למה נתניהו לא מבקש? הרי הוא סבור שהמשפט אבסורדי ולא מאפשר לו להתמקד בניהול המדינה. הוא אף הודה לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ואמר ש"נגע בדיוק בנקודה". אם כן, יש שתי אפשרויות: האחת היא שיבקש בהמשך, אחרי שיכשיר עוד קצת את הקרקע הציבורית – כי הדבר האחרון שהוא צריך זה שהרצוג יחטוף רגליים קרות. אבל האפשרות השנייה היא שיש לו תוכנית מילוט טובה יותר: הרי מסלול החנינה בעצם אומר שיש על מה לחון. זו הודאה באשמה.

אגב, העובדה שהרצוג שוקל לתת חנינה תמורת מהלכים אחרים שאין להם קשר לעניין, כמו הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ביטול החוקים המשפטיים, היא שערורייה שאין כדוגמתה. אסור לערבב בין המצב המשפטי האישי של נתניהו ובין מהלכים אחרים שעומדים על סדר היום הציבורי, גם אם הצדדים בשלים לסיים עם הסאגה הזו. מעבר לכך שזה יהיה תמריץ עתידי להרמת יד על מערכת אכיפת החוק, החקיקה של כנסת ישראל אינה סחורה אישית של נתניהו. יש חברי כנסת שמאמינים שיש להנהיג שינויים במערכת – ונתניהו, עם כל הכבוד, לא יכול להתחייב בשמם לבלום אותם תמורת עצירת משפטו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אז מה הוא נתיב טוב יותר מחנינה? למשל ביטול המשפט בידי התובע הבא. הרי בימים אלה עושה הממשלה כל מאמץ להדיח את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה (לא בכדי יריב לוין לא ממהר להתפשר). נתניהו ואנשיו חייבים שהחקירה של פרשת הפצ"רית לשעבר תסתיים בהדחה. במקביל הם מקדמים בוועדת החוקה, חוק ומשפט את הצעתו של שמחה רוטמן שתוביל לשליטה קואליציונית מוחלטת במינוי התובע – האיש שיכול לעצור את המשפט. אומנם זה ייקח עוד זמן, אבל לנתניהו יש סבלנות: הוא מרגיש שהזמן משחק לטובתו, הוא זוכה לנקודות בתפקיד הקורבן, והכול עדיף מהתעסקות בגיוס, ביוקר המחיה או בעזה, שעברה לידיים זרות.

ואפרופו – אומרים שהזמן טס כשנהנים, מתברר שהוא טס גם כשיושבים ומחכים לחוק הגיוס. החרדים נשבעו בנקיטת חפץ שבתחילת המושב תהיה חקיקה, אחרת ישראל תלך לבחירות. קרוב לחודש חלף ועוד לא נערך אפילו דיון אחד על החוק. בואו נעשה סדר: נתניהו החליט לאחרונה שהוא מוכן להביא לאישור חוק הפטור מגיוס במהירות כדי להבטיח את שרידות הקואליציה עד סוף הקדנציה. אבל היו לו תנאים – שכולם יתחייבו לתמוך בו, ושהחקיקה תקודם במהירות ובהצלחה ותביא לסיום המשבר. הוא לא מוכן לספוג שבועות של דיווחים על השתמטות חרדים בשביל לחזור לאותה נקודה.

הבעיה היא שהנוסח שהוצג לחרדים אינו נוסח סופי. הוא לא עובר את הייעוץ המשפטי, וברור לכולם שעוד יהיה צורך להכניס בו שינויים משמעותיים, אחרת ייפסל מיד. הרבנים מתלבטים – גם מהנוסח הקיים הם לא מתלהבים. אולי מוטב להם לחכות לממשלה הבאה? הרי כרגע נראה שלאף אחד לא יהיה רוב, והם יהיו לשון המאזניים. בנוסף, קידום חוק פטור כעת עלול לפגוע מאוד בנתניהו ולחזק את הצד האחר. מצד שני, להם לא אכפת לנסות ומקסימום להיכשל בדרך.

במקביל נבחנת גם תוכנית חלופית: אם לא יצליחו לגבש חוק פטור מגיוס, ידרשו החרדים לבטל את סנקציות המעונות בחקיקה. זה כמובן בעייתי כי זו אחת הדרכים שנועדו לעודד גיוס, אך החרדים סבורים שיש דרך לצלוח את זה משפטית. במקרה כזו תקודם עסקת חבילה – חוק המעונות, אישור תקציב המדינה ותאריך בחירות מוסכם, כנראה באזור יוני 2026.

עד לחודש יוני יש לנתניהו משימה נוספת להשלים – הקמת ועדת בדיקה למאורעות 7 באוקטובר שתהונדס כרצונו. אל תתבלבלו – הוא לא מעוניין לחקור את הכשלים, הוא פשוט רוצה להבטיח שהממשלה הבאה לא תעשה זאת.
ימים אחדים אחרי הטבח כבר ידע נתניהו איך בדיוק איך הוא ייחקר: בוועדת בדיקה ממשלתית, שהוא ישלוט בה.

שבועיים בלבד אחרי האסון, ב-23 באוקטובר, דיווחנו שזה היעד. נתניהו כמובן הכחיש בתוקף. אבל הייתה בעיה – כמעט כל הציבור (92%) תמך אז בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. שיעור תמיכה כזה אין סביב שום סוגיה אחרת. ולמה שלא יתמכו? רק כמה חודשים קודם לכן נתניהו ודודי אמסלם הם שהפגינו תחת כל עץ רענן בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, וממלכתית בלבד, לפרשת הפגסוס. איש לא טען אז לניגוד עניינים או הטיה.

אבל נתניהו לא הרים ידיים. הוא יצא למסע דה-לגיטימציה חסר מעצורים נגד נשיא העליון, ולאט-לאט ראה שכר בעמלו. בכירי הליכוד, שחודשים אחרי המלחמה עוד התבטאו בעד ועדת חקירה ממלכתית, קיבלו את ההנחיה – והתגייסו למשימה. כיום בכירים בליכוד לא מכירים כלל בנשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית, ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה אף מסרב להזמינו לאירועים ממלכתיים כמו ציון רצח רבין או ביקור הנשיא טראמפ. וכך, בחודש ספטמבר הביעו 61% מהציבור תמיכה בוועדת חקירה ממלכתית, לעומת 25% שרוצים ועדה ממשלתית. זה רחוק מאוד מהרוב שנתניהו מתהדר בו, אבל זה חלק משמעותי מהבייס, וזו הקבוצה שבאמת מעניינת את נתניהו.

הטריק הוא כזה: נתניהו ינסה להוביל חקיקה בכנסת שלכאורה תוביל להקמת ועדת חקירה שוויונית בין האופוזיציה לקואליציה (איוולת בפני עצמה, שכן גם באופוזיציה יש מי שנשאו בתפקידים בכירים בשנים האחרונות, ולכן ועדה כזו תהיה משותקת). אלא שכולם יודעים שהאופוזיציה לא מוכנה לכך, ולכן חוזרים לאותה הנקודה שנתניהו כיוון אליה מיד אחרי הטבח – או שהוא יקים את הוועדה בעצמו כפי שרצה, או ש"בלית ברירה" יקים ועדת בדיקה ממשלתית. בשני המקרים הוא שולט לגמרי בגוף הבוחר.

גם מי שחושב שנשיא העליון הוא לא האדם המושלם למנות את הוועדה, לא היה רוצה שראש הממשלה בזמן האסון יעשה זאת לבדו. כפי שאמר השבוע עידן עמדי בהלווייתו של הדר גולדין, 7 באוקטובר הוא לא אסון. אסון הוא שרפה, תאונה. 7 באוקטובר הוא מחדל של עיוורון, והעובדה שנתניהו רוצה להמשיך לעצום עיניים לרווחה ועושה הכול כדי לטייח ולמסמס את החקירה היא בבחינת הוספת חטא על פשע.