החלטת מועצת הביטחון יצרה מציאות חדשה שישראל לא יכולה להתעלם ממנה

החלטת מועצת הביטחון 2803, שעברה תחת הכותרת "תוכנית מקיפה לסיום הסכסוך בעזה", היא אבן דרך ביישום תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שכן היא נותנת גיבוי בין-לאומי וגושפנקא של מועצת הביטחון לקדם את סעיפי התוכנית ולמנוע חזרה ללחימה. בעת הנוכחית ארצות הברית מתקשה למצוא שותפות שישלחו כוחות ויעמדו במשימה שהוגדרה להם בהחלטה, מה ששם בסימן שאלה את ההיתכנות של התוכנית כפי שהיא כתובה; אך המחויבות האמריקנית לנושא, כמו גם "בנאומו" (הפיכתו לבין-לאומי), צפויה להישאר עמנו בטווח הנראה לעין.

ההחלטה שארה"ב או ישראל לא רצו

בניגוד לעמדתו הרווחת של הממשל, שיצא לא פעם נגד האו"ם, חוסר ההתקדמות במימוש התוכנית אילץ את האדריכלים, סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, לפנות לערוץ זה. זאת לאחר שהשחקניות הרלוונטיות, ביניהן מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, הבהירו לממשל את הצורך שלהן בקבלת לגיטימציה ממועצת הביטחון בשביל לתרום כוחות צבאיים, תמיכה פוליטית והשקעות כלכליות, במה שעלול להיתפס כשותפות בכיבוש של רצועת עזה.

על אף ניסיונות ההשפעה של ישראל על עיצוב ההחלטה והעמדה שנקט הממשל עד כה, שלל האילוצים המדיניים, כמו גם הרצון להתקדם למימוש, הולידו החלטה אמריקנית פורצת דרך הכוללת רכיבים שישפיעו על הדינמיקה העתידית בין ישראל לפלסטינים לאורך זמן. סעיפים אלה נעדרו מטיוטת ההחלטה הראשונית, ושילובן בהחלטה הסופית מעיד על הלחץ החיצוני שארצות הברית הייתה נתונה בו. עם זאת, אין בהחלטה התייחסות לנושאים שבעבר ליוו את כל החלטות האו"ם בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גבולות 67 או הכיבוש הישראלי, אלא רק אזכור כללי של החלטות קודמות. חשוב לציין שההחלטה נשענת במידה רבה על תוכנית טראמפ, שאף מופיעה כנספח, ועל שיקול דעתה של "מועצת השלום", שכאמור צפויה להישלט בידי טראמפ עצמו.

עיגון חזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה החשיבות של נושא זה באה לידי ביטוי במיקומו - הסעיף הראשון המתייחס לתוכן ההחלטה, שבו גם מוגדרת "מועצת השלום" כגוף מנהלי לתקופת מעבר שיעצב את פיתוחה ושיקומה של רצועת עזה על בסיס תוכנית טראמפ, עד להעברת המקל לרשות הפלסטינית, כשזו תסיים את תוכנית הרפורמות שלה ותוכל לשלוט על עזה אפקטיבית. ההחלטה מתייחסת ספציפית לשתי תוכניות לרפורמות - תוכנית השלום של טראמפ מ-2020 ("תוכנית המאה") והיוזמה הצרפתית-סעודית, אך שתי התוכניות בעלות אופי שונה מאוד. זאת בניגוד לתוכנית הרפורמות האירופית, שהיא כיום המקיפה ביותר ונכתבה בשיתוף עם הרשות אך אינה זוכה כלל ליחס. בכך ממשל טראמפ יכול לעצב תוכנית רפורמות שתואמת לדרישה של סעודיה ואיחוד האמירויות, המעוניינות לגדר את המנדט של מועצת השלום ולוודא שהשבת הרשות לרצועה לא תמוסמס בלחץ ישראלי. מבחינתן, תוכנית הרפורמות צריכה להתמקד ביעדים שהרשות יכולה לעמוד בהם וישפיעו על יכולת המשילות שלה.

נתיב למדינה פלסטינית

כאשר הרפורמות יבוצעו (לא "יושלמו") ופיתוחה מחדש של עזה יחל, ייתכן שיחולו התנאים ל"נתיב מהימן" למדינה פלסטינית. בחירת המילים אינה מקרית ומטרתה להשאיר בידי הממשל את האפשרות להחליט אם התנאים הנדרשים חלים או לאו. אף שניסוח זה מאפשר לישראל להשפיע על ההחלטה דרך הצגת עמדה שונה מול הממשל, יש לקחת בחשבון שהמדינות הערביות השותפות במועצת השלום צפויות להיות בעלות משקל כבד יותר. זאת על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינות כמו סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות, שהממשל האמריקני מקבל מהן טריליוני דולרים של השקעות בארצות הברית. בנוסף, ישנה התייחסות לכך שארצות הברית תייצר דיאלוג בין ישראל והפלסטינים על אופק מדיני, ללא ציון מתי ובאילו תנאים יחל הדיאלוג, אך הנושא זוכה לשדרוג בכך שהוא מופיע בתחילת ההחלטה, כחלק אינטגרלי ממנה, ולא בסעיף 20, כמו בתוכנית טראמפ המקורית.

מנדט ISF

כוח הייצוב הזמני הבין-לאומי יפעל בהתאם לחוק הבין-לאומי ויחד עם כוח שיטור פלסטיני, ויעבוד בשיתוף פעולה ובתיאום עם ישראל ומצרים, כדי למלא את המשימות שהוגדרו לו. בניגוד לטיוטה, בהחלטה זו מנעד המשימות של הכוח רחב יחסית: שמירת גבולות; ייצוב הסביבה הביטחונית על ידי וידוא הפירוז - כולל הריסת תשתיות טרור, צבאיות והתקפיות; הוצאת נשק משימוש; הגנה על אזרחים וסיוע; הכשרת שוטרים; אבטחת מסדרונות הומניטריים; וכל משימה שנגזרת מתוכנית טראמפ. מדובר בהרחבה של פירוט המשימות, אבל אין התייחסות ללחימה בטרור או ליכולת ההתערבות הישראלית במקרה של איום ממשי או מתהווה. קרי, אין מענה לשאלה מי יתעמת מול אנשי חמאס. התשובה הנסתרת, שכל השותפות הפוטנציאליות בכוח הייצוב דחפו לה, הינה השוטרים הפלסטינים שיעברו הכשרה על ידי הכוח הבין-לאומי.

הרחבת המשימות והמנדט של הכוח מהוות אתגר עבור ארצות הברית, המתקשה למצוא שותפות שיהיו מוכנות לקבל על עצמן את שלל המשימות הללו, כמו גם שהכוחות יהיו בעלי כישורים מתאימים. נכון לרגע זה, קשה לדמיין מי ירכיב את כוח הייצוב. אי הקמת הכוח היא אבן נגף במימוש תוכנית טראמפ כולה, שכן הימצאות ארוכת טווח של ישראל בשטח המזרחי לקו הצהוב, לא כל שכן חזרה ללחימה באזור המערבי, מקשה על הקמת מועצת השלום.

ישראל חייבת לשחק "משחק חיובי" ההחלטה מייצגת את מרחב ההסכמות הרחב ביותר שארצות הברית הצליחה להגיע אליו, ובשלב זה מדובר בהחלטה חלוטה שהממשל רוצה לממש. איתגור המנדט על ידי הפרעה לרפורמות ברשות הפלסטינית, פגיעה בעבודת הוועדה הטכנוקרטית שאמורה לקום ברצועת עזה, או ביצוע מהלכים צבאיים ללא צידוק הולם או תיאום מתאים, יטילו על ישראל זרקור שלילי ואף יפגעו ביחסים עם המדינות המעורבות. לא כל שכן, מימוש התוכנית נועד להחזיר את ישראל למסלול של הרחבת הסכמי אברהם ואינטגרציה כלכלית, על בסיס יוזמת IMEC (מסדרון כלכלי הודו-מזה"ת-אירופה). זו גולת הכותרת עבור ממשל טראמפ, וייצוב רצועת עזה היא שלב הכרחי.

כעת, אל מול המצב החדש, ישראל צריכה לפעול כדי לשלב רכיבים שחשובים לה, כמו שימור עקרון שיקום תמורת פירוז. יש לייצר יחסי אמון מול ה-ISF ולא לחתור תחתיהם, תוך שימוש במנגנוני התיאום ובתיווך אמריקני כדי להבטיח את ביטחון ישראל. בד בבד, יש לעגן את הקווים האדומים של ישראל במכתב צד, שיאפשר לישראל לחזור ללחימה בתנאים של איום וקריסת התוכנית, ואף יאפשר פעילות צבאית מוגבלת מול "פצצה מתקתקת" ואיומים ממשיים.