מה אנחנו עושים שם? עכשיו אנחנו יודעים את האמת על העסקה בעזה

חודש אחרי חתימת ההסכם מול חמאס להפסקת המלחמה ועסקת החטופים, ונראה שאנחנו קצת יותר חכמים ומבינים לאן כל העסק הזה הולך. זה קצת כמו המצב מול חיזבאללה בצפון - צה"ל מתחזק אחיזה מסוימת בשטח, שומר לרוב על הפסקת האש, ולעיתים פועל נקודתית.

האופוריה הקצרה שהייתה כאן ביום חזרת החטופים, עם הביקור של טראמפ בכנסת, ועם האפשרות של נסיעת ראש הממשלה לפסגה בשארם והגעת נשיא אינדונזיה לישראל - שתיהן לא התרחשו בסופו של דבר - התחלפה בהבנה שככל הנראה אנחנו לא דוהרים למזרח תיכון חדש, ושלום אזורי לא בדיוק מתדפק על דלתנו.

הבסיס הצבאי המפורסם בישראל בחודש האחרון בכלל לא שייך לצה"ל. הוא נמצא בקריית גת, ומארח חיילים אמריקנים, ובקרוב גם חיילי הכוח הרב-לאומי שיגיעו לעזה. אחרי טראמפ, הגיעו לישראל גם סגן הנשיא ושר החוץ, והשבוע הרמטכ"ל האמריקני בא לפקח מקרוב על הפרויקט החשוב של ארצות הברית במדיניות החוץ החדשה שלה. טראמפ מרגיש שהוא חייב להצליח, ואנחנו נבחרנו להיות הדוגמה. זה אולי קצת מוזר, ולא תמיד נעים, אבל אם זוכרים את העובדה שטראמפ סייע לנו מאוד בתקיפה באיראן (גם בתקיפה אמריקנית וגם במטרייה הגנתית), ובזכותו חזרו הביתה עשרים חטופים חיים, והוא דואג לספק לנו חימושים קריטיים - יכול להיות שזהו מחיר ששווה לנו לשלם.

המשמעות כרגע של המעורבות האמריקנית העמוקה (יש שיאמרו אפילו חסרת תקדים), היא שאין לנו כרגע יכולת ליזום מתקפה רחבה נגד חמאס בעזה. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לשנות את דעתם של האמריקנים או לשבור את הכלים ולפעול נגד הסיכום שלנו איתם, ושני הדברים הללו מאוד לא סבירים.

לחמאס, כמובן, פחות אכפת להפר הסכמים: הוא אומנם מקפיד לנער את הידיים שלו מכל אירוע שבו תוקפים את החיילים שלנו, אבל ברור שכל מה שסוכם איתו נכתב על הקרח. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, הרי בחודש האחרון הבנו שחמאס חי ושולט ברצועה, אפילו אם יש כמה כנופיות מקומיות שמאתגרות את השלטון שלו. האם מישהו חושב שכאשר יסתיים שלב החזרת החטופים החללים (שחמאס כמובן נהנה למשוך אותו), הארגון הזה פשוט יזוז וייתן לאחרים לנהל את הדברים בעזה - אז הוא מאוד נאיבי. גם האיומים של טראמפ, שארצות הברית תהרוס את חמאס נשמעים קצת ריקים, הרי טראמפ נמנע ככל יכולתו מלשלוח כוחות אמריקנים לאזורי סכסוך, והוא בטח לא ישמח להיכנס לחזית נוספת. בואו נזכור שמדובר באותו טראמפ ששליחיו ניהלו משא ומתן באופן ישיר עם ראשי ארגון המרצחים האכזרי שנמצא בעזה.

כמו שזה נראה כעת, חמאס שורד שנתיים של מלחמה מול ישראל. עזה אומנם הרוסה כמעט לחלוטין, מספר האבדות בצד הפלסטיני של חברי חמאס ומשת"פים שלהם מגיע למספרים אסטרונומיים, וכמעט כל מפקדי חמאס הבכירים חוסלו במהלך המלחמה - אבל הארגון עדיין שם. מבחינה אובייקטיבית מדובר בהצלחה חסרת תקדים, בדומה לפגיעה האנושה שחטף חיזבאללה, בנוסף לפגיעה באיראן.

למרות שאמרו לנו במשך חודשים ארוכים שחמאס מאבד אחיזה, שהוא בדרך להתפרק, שעוד קצת לחץ והוא יקרוס - אנחנו מגלים שהתמונה שונה לגמרי. זה מזכיר קצת את תמונות הרעבים מרצועת עזה בשיא המשבר ההומניטרי, שמיד אחרי חתימת ההסכם נעלמו לגמרי מהצילומים שבאים מהרצועה, והיום כבר רואים עזתים חוגגים בחנויות כנאפה עם אייפונים חדשים.

ועכשיו, כשאנחנו כבר מבינים שיש חמאס, ויש לו נשק, ומדי פעם גם יש לו אומץ לתקוף את חיילי צה"ל, הכדור עובר למגרש שלנו: מה עושים?

לי לפחות נראה שלנגד עינינו הולכת ונוצרת בעיה שיהיה לנו מאוד קשה לצאת ממנה - אנחנו כרגע בסיטואציה שמזכירה את שנות השמונים והתשעים בלבנון: צה"ל שם, אבל לא עד הסוף, והחיילים נמצאים רוב הזמן במצב סטטי. אז אולי "ברווזים במטווח" כפי שהשתמשו פעם לתיאור זה קצת מוגזם, אבל על פי היכולות של חמאס וחוסר הסבלנות שמגיע מוושינגטון - ייתכן שאנחנו עומדים בפני מלחמת התשה ארוכה. אולי אפילו כבר התחלנו אותה.

נכון, במהלך השנתיים האחרונות כולנו דמיינו את העתיד אחרת: גם אני קיוויתי שנחזור להקים יישובים בעזה, ולרגע נראה אפשרי ששני מיליון עזתים יעזבו את הרצועה למדינות ערב אחרות. אבל אחרי שנתיים של הפעלת כוח חסרת תקדים, רוח גבית לפעולה מאסיבית (לפחות בחודשים הראשונים), ושינויים מרחיקי לכת במזרח התיכון, כולל הנוכחות האמריקנית גם בדרגים מדיניים וצבאיים - אם זה לא קרה עד עכשיו, ספק אם זה יכול לקרות בכלל.

לצערנו, למדנו מההיסטוריה שצה"ל - הצבא המוסרי ביותר בעולם - לא ידע למוטט לחלוטין ארגוני טרור. לא ביהודה ושומרון, לא בדרום לבנון, לא בתימן ולא בשום מקום אחר. הוא נלחם בגבורה, מגיע להישגים יפים מאוד, אבל חיסול מוחלט של טרור? נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי כזה דבר. אז בואו נדלג על כל הפנטזיות, נביט למציאות בעיניים ונשאל את עצמנו - למה אנחנו נשארים בעזה? מה הטעם של הנוכחות הזו, שבעתיד הנראה לעין תעלה לנו בהרוגים ופצועים? בסופו של יום אנחנו נעזוב את רצועת עזה. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדאוג לו הוא שיהיו לנו מספיק חיילים לפחות בעומק של ק"מ מעבר לגבול הרצועה כדי למנוע כל אפשרות של חזרה לתסריט האימה של 7 באוקטובר. וכמו בלבנון, גם בעזה, רק הרתעה אמיתית ואמינה תביא לנו שקט.

ההסכם, לפחות כפי שפורסם כאן בישראל, מציג חזון נהדר - אבל ברור לכל מי שחי פה שהוא מתאים לחדר ישיבות בוושינגטון ולא למזרח התיכון. אנחנו צריכים מתווה אחר, תוכנית אחרת, עתיד אחר. זה הזמן לפנות להנהגה ולומר בבירור: תביאו לנו משהו שיהיה אפשר להאמין בו, גם אם לא מושלם, גם אם לא מספק לגמרי. בואו נדע שלמדנו את הלקח.