אווירת הטרור באוניברסיטת אוקספורד חשפה אמת כואבת

הגעתי לאוניברסיטת אוקספורד ימים ספורים בלבד לאחר שאיגוד הדיבייט המפורסם שלה העביר החלטה תמוהה ומבישה, שלפיה ישראל היא “מדינה מסוכנת יותר מאיראן”. זו אינה הפעם הראשונה שהאיגוד, שבעברו עמדו בראשו גדולי עולם, מקבל החלטות שנראות בדיעבד כתעודת עניות לשיקול דעתו. ב-1933 קבעו חבריו כי “לא יילחמו בשום תנאי למען המלך והמדינה", החלטה שנקלטה היטב גם בברלין הנאצית. ב-1955 הם הכריזו שברית המועצות היא "מעצמה שוחרת שלום". נדמה שהיכולת שלהם להיות בצד הלא-נכון של ההיסטוריה אינה תופעה חדשה. אפילו השתתפותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שביקר בחריפות את ממשלת ישראל ואולי סבר שבכך טיעוניו יתקבלו באהדה, הסתיים במפח נפש: הוא נענה בקריאות בוז וצעקות "ג'נוסייד", שהבהירו לו שהקהל הזה כלל אינו מתעניין בניואנסים של הוויכוח הפנים-ישראלי - מבחינתו, הבעיה איננה הממשלה אלא עצם קיומה של ישראל.

באוקספורד הבעיה היא עצם קיומה של ישראל

אלא שהפעם פגשתי לא רק החלטה רדודה, אלא מציאות מדאיגה בהרבה. האווירה ששררה בקמפוס בעת ביקורי הייתה אווירה של פחד אמיתי. הגעתי לתת הרצאת אורח לסטודנטים לתואר שני ולדוקטורט במדע המדינה. האירוע אורגן על ידי אחד מארגוני הסטודנטים, גוף אינטלקטואלי מסור וסקרן, אך הם סיפרו לי שהם בחרו לפרסם את ההרצאה רק זמן קצר לפני קיומה מחשש לתגובה עוינת.

החשש היה מוצדק. בתוך שעות מהפרסום, החלו ברשתות החברתיות קריאות של סטודנטים להגיע “לפוצץ” את האירוע, למנוע את קיומו, או לפחות להפריע למהלך התקין שלו. לא מדובר בשוליים קיצוניים בלבד, אלא בתופעה רחבה שמצטיירת ככוח דומיננטי באוניברסיטה שאמורה להיות בית לחשיבה חופשית. סטודנטים חיפשו ופרסמו ציטוטים שלי בתקשורת הבין-לאומית והשתמשו בהם כדי לדרבן את חבריהם "למנוע מהציוני ששירת בצה"ל" להרצות.

גם חלק מחברי הסגל בחוג למדעי המדינה ביקשו לבטל את ההרצאה. לשמחתי, נמצא גם קומץ קטן של מרצים אמיצים שהתעקשו לעמוד על זכותם של סטודנטים לשמוע מגוון דעות, דווקא בעת של סערה. אולם, הם היו במיעוט.

התחושה הייתה של מבצע מחתרתי של ממש. מארגני ההרצאה נאלצו להעביר בחשאיות רבה את האירוע למיקום חלופי, שלא פורסם לציבור הרחב. ההודעה על הכתובת נמסרה רק למוזמנים ספציפיים שהמארגנים מכירים היטב, כדי למנוע הסתננות של מפגינים. כשנכנסתי לאולם, הייתה בו תחושה של חשאיות שאינה הולמת מוסד אקדמי מהמעלה הראשונה.

האנטישמיות בקמפוסים משתוללת - וממשלת הלייבור שותקת

בשיחות שקיימתי עם סטודנטים יהודים וישראלים שמעתי תמונת מצב קשה: הם סיפרו שהאווירה בקמפוס עוינת עד כדי כך שהן מעדיפים להסתיר כל סממן של קשר לישראל, להימנע מלדבר עברית, ואף לטשטש את מוצאם הישראלי בשיחות עם חברים. בטח שלא להביע תמיכה בישראל. זוהי מציאות שמזכירה הרבה דברים, אבל ודאי שלא סביבה אקדמית פתוחה.

מעבר לכך, בלטה במיוחד התחושה שסטודנטים יהודים או פרו-ישראלים, המעטים שעוד נותרו בקמפוס, עומדים למעשה לבדם. אין להם כל תמיכה מוסדית: לא מהאוניברסיטה, לא מהמחלקה, ולעיתים אף לא מפרופסורים בודדים שמוכנים להגן עליהם בגלוי. בוודאי שלא מהממשלה. איש אינו מעוניין “ללכלך את הידיים" בהתמודדות עם התופעות הללו. התוצאה היא תחושת נטישה מוחלטת, שבה קבוצת הסטודנטים החלשה ביותר היא גם זו שנותרת ללא כל הגנה.

בניגוד לארצות הברית, ששם התעוררות ציבורית, ביקורת פוליטית, הליכים משפטיים ופיטורי נשיאי אוניברסיטאות בעקבות עליית הגל האנטישמי יצרו שינוי מסוים, בבריטניה אין כרגע שום תהליך כזה. תחת הממשלה הנוכחית של הלייבור, המצב נותר חסר טיפול, ולפי הסטודנטים עצמם: "אנחנו צריכים לפעול במחתרת".

אסור להשלים עם מצב שבו יהודים וישראלים באוניברסיטאות המובילות בעולם חוששים לדבר, להופיע או להשמיע קול. על ממשלת בריטניה, על הנהלות האוניברסיטאות ועל הציבור הבריטי כולו להתעורר ולדאוג שבית המדרש הגדול של אירופה לא יהפוך למקום שבו חופש הביטוי הוא מונח ריק, ויהודים נאלצים לשוב להתנהל בצל.

>>> פרופ' איתן שמר הוא פרופ' במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן, ראש מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים