אם לא נפעל עכשיו - נאבד את החללים החטופים לנצח

אנחנו נמצאים בימים דרמטיים שיקבעו אם נזכה להחזיר את כל חללינו, או חס וחלילה הם יוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

בתרבות הערבית האיסלאמית, כניעה לאויב, חתימה או עמידה בהסכם עמו נחשבת ככפירה באללה, אלא אם כן מתקיימים התנאים הבאים:

• אינטרס האומה (مصلحة الأمة).
• "החרב מונחת על הצוואר".

אינטרס חמאס הוא להחזיק בחללים, ביודעו שמדינת ישראל תהיה מוכנה לבצע ויתורים משמעותיים גם בעבור חלל אחד. לכן לא הייתה לו בעיה להחזיר לנו כמה חללים. באופן הזה, הארגון הנבזי הזה מבטיח שהעיסוק המתמשך בסוגיה הרגישה והדרמטית הזו תשמר את מעמדו, הרלוונטיות שלו ואחיזתו בשלטון ברצועת עזה.

החרב כבר מזמן אינה מונחת על צווארם. במקומה ישנה הפסקת אש, סיוע הומניטרי נרחב, התחזקות צבאית של חמאס, תחילת שיקום הרצועה, שחרור טרוריסטים והחזרת גופות מחבלים. ובזמן שחמאס מפר את ההסכם ומתעלל במשפחות החללים באמצעות מצג שווא של חיפוש אחר חללים, מדינת ישראל מתלבטת אם להטיל סנקציות על חמאס, כאילו אין מדובר במלחמת קיום מול ארגון ג'יהאדיסטי אכזרי, אלא בניהול משמעתי מול חניכים בקייטנת קיץ.

עניין של זמן: העולם מתחיל לאבד עניין בהחזרת החללים

ארגון חמאס יודע היכן נמצאים רוב החללים, כולל מקום הימצאותו של הדר גולדין ז"ל; שב״כ פועל 24/7 לאיתור מידע אודות מקום הימצאותם ובנוסף אוסף ומנתח מודיעין מתוך ארגון חמאס, כדי לדעת מה יודעים אנשיו לגבי מיקומם של החללים ומעביר את המידע למקבלי ההחלטות.

הספירה לאחור החלה, ולצידה חשש כבד: מי יגיע ראשון אל חללינו? האם נצליח להחזירם לקבורה מכובדת ולהקל במעט על כאב המשפחות והקרובים, או שמא מחבלי חמאס מנוולים או עזתים צמאי דם ינצלו את העיכוב ויאתרו את מקום הימצאם של החללים, כדי לנקום ולחלל את זכרם.

בימים אלו מופעלים מאמצים דיפלומטיים מול המדינות המתווכות, ואף מול מדינות ערביות שאין לנו יחסים רשמיים עמן, באמצעות המוסד, במטרה ללחוץ על חמאס לעמוד בהסכם ולהחזיר את כל החללים. עם זאת, לחמאס אין כל אינטרס לכך ולכן הלחץ הבין-לאומי חסר תועלת. אני חושש שגם האמריקנים, על אף רצונם הטוב, מתחילים לאבד עניין - תמונות של ארונות קבורה פחות אטרקטיביות מסרטוני חטופים שבים שמחבקים את בני משפחתם, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר ממוקד במשימה הבאה שלו.

מול ג'יהאדיסטים מדברים בטילים, לא במילים

המהלך להשבת החטופים החיים הצליח בזכות שלושה מרכיבים מרכזיים: מאמץ דיפלומטי אינטנסיבי; לחץ צבאי משמעותי בזכות חיילינו וחללי צה"ל הגיבורים, וההתמוטטות הצבאית של חמאס ברצועת עזה.

כיום, במסגרת המאמצים להשבת החללים, נשאר בפועל בעיקר המרכיב הדיפלומטי. לחץ צבאי כמעט ואינו קיים וחמאס מתחזק ואוחז בעמדות שליטה ברצועה. המשמעות ברורה: סיכויי ההשבה של החללים פחתו, ולכן יש הכרח להפעיל לאלתר צעדים דרסטיים.

עכשיו הזמן לקבל החלטות אמיצות - במזרח התיכון לא משיגים הישגים באמצעות איומים, סנקציות או דיפלומטיה - מול אויבים ג'יהאדיסטים מדברים ב"טילים, לא במילים".

בצד השני של המשוואה ניצב חמאס. דברי נשיא ארצות הברית על הצורך לפרקו מנשקו הם אמירה מדינית חשובה, שעשויה להפחית אלימות ולשפר את ביטחון הישראלים והפלסטינים כאחד. המאמץ הדיפלומטי צריך להיות מופנה ישירות לנשיא טראמפ - להזכיר לו את התחייבויותיו ולשכנעו שהחזרת החללים לא תושג באמצעות דיפלומטיה רפה ומשא ומתן סרק.

עם זאת, יש להבחין בין הרצוי למצוי. אין להסתכן באשליה שחמאס יוותר על נשקו או ייכנע, זאת משתי סיבות מרכזיות: מניעים אידאולוגיים-דתיים ושיקולים פרגמטיים של הישרדות ושליטה.

היבטים פרגמטיים: ויתור על הנשק וכוחו הצבאי משול להתאבדות. הנשק מהווה עבורו כלי הישרדותי שמגן עליו מפני נקמות דם והוצאות להורג של אנשיו על ידי בני משפחות עזתים, אשר בניהם נרצחו על ידי הארגון, חמולות אבו-שבאב ודורמוש, ומשפחות המזוהות עם תנועת הפת"ח, שבניהם הוצאו להורג ונזרקו מגגות מגדלים ביוני 2007 במהלך ההשתלטות האלימה והאכזרית של חמאס על רצועת עזה.

היבטים דתיים ג'יהאדיסטים: תנועת חמאס, בראש ובראשונה, היא תנועה דתית איסלאמיסטית הפועלת לפי פרשנות ג'יהאדיסטית של מצוות דתיות. חוסר כניעה נתפס כסמל לנאמנות דתית ומחויבות אידאולוגית; לעומת זאת, כניעה נחשבת לחטא חמור ואף לדבר החמור ביותר באיסלאם - בגידה באללה.

איום צבאי הכרחי לתחושת הבהילות בחמאס

בתרבות הערבית קיים פתגם נפוץ: "לחץ את ידו של האויב כל עוד היא חזקה ממך, אבל ברגע שאתה מרגיש שהיא נחלשת ורועדת - תקטע אותה...". הארגון לא ייכנע מרצונו החופשי, לא ימסור את כל החללים, אנשיו לא יבגדו באללה, אלא אם יופעל עליהם כוח צבאי עוצמתי. תוספת של לחץ מדיני עשוי לעזור, אבל גם אם ייכנעו, הם לעולם לא יודו בכניעה מהסיבות שתוארו לעיל.

אסור שאווירת האופוריה והשמחה, שעטפה את כולנו ביום המאושר שבו חזרו 20 החטופים החיים, תתחלף בשאננות ואווירת "סוף קורס" - זה התחיל במעשה הלא-רגיש של יו"ר הכנסת, שהסיר את סיכת החטופים, וחלילה עלול לחלחל בקרב מקבלי ההחלטות.

על הקבינט המדיני לפעול לאלתר, באומץ ובנחישות, לקבוע את סדר הפעולות של הרשום מטה וליישם אחד או יותר מהצעדים הבאים:

• להשיב לאלתר לכלא את המחבלים ששוחררו לפני השלמת העסקה.
• להפסיק את החזרת גופות של מחבלים לעזה.
• לעצור הסיוע ההומניטרי ולא רק לצמצמו, כפי שמתוכנן.
• להמשיך בסיכולים ממוקדים של מחבלי חמאס ועוזריהם.
• המשך מבצע "נילי" (חיסול פעילי הנוח'בה שהשתתפו בטבח של 7 אוקטובר).
• עצירת שיקום הרצועה.
• השתלטות על שטחים נוספים ברצועת עזה.
• חיסול צמרת חמאס.
• לאחר שנקבל את החללים, יש לפעול דיפלומטית, כלכלית, מודיעינית ובעיקר צבאית וביטחונית כדי להבטיח שתנועת חמאס לא תוכל להחזיק בכוח צבאי או שלטוני, ושלא תהווה לעולם איום על ביטחון מדינת ישראל. מבחינתנו - "זה או אנחנו או הם".

זו חובה לאומית ממדרגה ראשונה - כלפי מי שנפלו למען המדינה, אלו שנרצחו רק כי הם יהודים וישראלים וכלפי המשפחות היקרות שמחכות לסגירת המעגל ולקצת נחמה. אם לא נפעל כעת, המשמעות ברורה: אנחנו מוותרים על חללינו. ומדינה שלא משיבה את חלליה - מוותרת על עצמה.

>>> גיא חן הוא רכז שב"כ לשעבר, מרצה לחברות וארגונים, מחבר הספר מֻחַ'אבַּרַאת ומומחה לחברה הפלסטינית