עם חיבוק חונק מהבית הלבן: ישראל עדיין עמוק בתוך המערכה

שנת 2025 עמדה בסימן השינוי הגאו-אסטרטגי באזורנו, בעקבות מבצע "עם כלביא". מבצע זה התאפשר בזכות רצף הישגים ישראליים מרשימים מול חיזבאללה, שהוביל לנפילת משטר אסד ובהמשך - לחיסול עיקר מערכי הצבא הסורי. התוצאה: צה"ל ביסס את העליונות האווירית בשמי האזור ופתח לעצמו מסדרון בדרך לאיראן.

בגזרת עזה יצרו התמרון העמוק של צה"ל והאיום הקיומי על שרידות חמאס, יחד עם התקיפה האווירית בדוחא בחודש ספטמבר 2025, את התשתית לתוכנית 20 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ ולהפסקת האש שהחלה ב-10 באוקטובר 2025. התוכנית גובתה גם בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם. חזרתם של כל השבויים החיים ו-27 חללים מתוך 28 ושליטה ישראלית ב-53% משטח הרצועה הם הישגים חשובים, אלא שהמערכה טרם הסתיימה: חמאס לא פורק מנשקו, הרצועה טרם פורזה ושלטון אלטרנטיבי טרם הוקם.

המתח הבלתי אפשרי שמגביל את צה"ל בעזה

הפסקת האש מופרת על ידי חמאס באופן קבוע וצה"ל, המרוסן ומוגבל בכל הנוגע לפעולות יזומות נגד מהלכי ההתעצמות של ארגון הטרור, מגיב להפרות באופן חריף ולא פרופורציונלי כדי לקבע כללי משחק ברורים ולגבות מחיר כבד מחמאס. ריסונו של צה"ל הוא תוצאה של לחץ אמריקני, כשהממשל בבית הלבן עדיין מתאמץ לממש את תוכנית הנשיא טראמפ ומאמין שניתן יהיה לשכנע את חמאס, באמצעות טורקיה וקטאר, להתפרק מנשקו.

האתגרים החשובים ביותר הניצבים לפתחה של ישראל בשנת 2026 הם התעצמות מחודשת של חמאס וביסוס שלטונו ברצועת עזה, לצד מאמצי השיקום של חיזבאללה בסיוע איראן. האחרונה גם פועלת במשנה מרץ לשיקום ופיתוח היכולות הבליסטיות ומערכי הכטב"מים והרחפנים, בד בבד עם הגברת מאמצי הסייבר והפיגועים ביעדים ישראליים ויהודיים בחו"ל. למעשה, ישראל עדיין נתונה במלחמה פעילה בחמש חזיתות עיקריות: איראן, רצועת עזה, יהודה ושומרון, לבנון ודרום סוריה. נדמה ששני מרכזי הכובד הבולטים הם רצועת עזה ולבנון, ובשתי הזירות האלו תידרש ישראל להכרעה כדי להחליש את איראן ולאפשר היערכות טובה יותר מול מאמצי ההתעצמות שלה.

על האתגרים האלו נוספים, במעגל השני, האתגר הטורקי והאתגר הקטארי. מדובר בשתי מדינות תומכות חמאס, המבקשות לעצמן תפקיד משפיע ברצועת עזה, כשטורקיה שואפת גם לנוכחות צבאית שם. שתי המדינות עוינות לישראל ופועלות נגדה במישור הבין-לאומי, במקביל לסיוע פעיל לחמאס, לרבות בכספים, ואירוח מנהיגי הארגון ופעילי הזרוע הצבאית על אדמתן. טורקיה מאפשרת לפעילי הזרוע הצבאית של חמאס לארגן פעולות טרור נגד ישראל, בעיקר ביהודה ושומרון. שתי המדינות מבקשות השפעה ברצועת עזה כדי למנף את מעמדן כשחקניות אזוריות וגלובליות. טורקיה הופכת לאיום הן בשל שאיפותיה האזוריות ועוינותה המתגברת, והן בשל נוכחותה בסוריה והרחבת השפעתה שם, כולל סיוע לבנייה מחדש של הצבא הסורי וחימושו, ותמיכה בארגוני טרור סונים בדרום סוריה.

המשענת והרסן האמריקני

הישגיה של ישראל מאז חודש יולי 2024 הובילו לשינוי אמיתי של המערך האזורי וקיבעו את מעמדה כמעצמה מובילה. אותם הישגים גם שיפרו את התנאים להרחבת הסכמי אברהם ולשינוי עומק של הארכיטקטורה האזורית חדשה, בגיבוי ובהובלה של ארצות הברית. נקודת התורפה והמכשול בפני השינוי היא רצועת עזה. הסבירות למימוש מוצלח של תוכנית 20 הנקודות אינה גבוהה. ישראל צריכה לפעול באופן שיאפשר את הלגיטימציה, בעיקר האמריקנית, לחידוש המהלך הצבאי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה באופן שיאפשר את התנאים למימוש התוכנית. האפשרות לקבע מציאות שבה רצועת עזה נותרת מחולקת לאורך "הקו הצהוב", כאשר חמאס נותר ריבון אפקטיבי בשטח שבשליטתו במזרח הרצועה, היא גרועה ומסוכנת עבור ישראל. ריסונה על ידי ארצות הברית עלול להפוך לתקדים מסוכן גם בנוגע לחיזבאללה ולאיראן ולהצר את צעדיה בסוריה.

מעורבותה העמוקה של ארצות הברית במרחב - רצועת עזה, לבנון, סוריה ואיראן - לצד העמקת היחסים האסטרטגיים עם קטאר וערב הסעודית ובריתות ההגנה איתן, מעמידה את ישראל בפני קושי בכל הנוגע לחופש הפעולה מול האתגרים בכל אחת מהזירות. קרבתם של נשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, והאמיר הקטארי, תמים בן חמד אל ת'אאני, לנשיא טראמפ, וההערכה המופגנת שהוא מביע כלפיהם, מצמצמים עוד יותר את מרחב התמרון הישראלי מול השתיים.

לצד כל זה אסור לשכוח כי ארצות הברית היא עדיין המשענת האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל. לפיכך, האתגר החשוב הוא שימור רמת התיאום ושיתוף הפעולה עם הממשל האמריקני ותמיכה בלתי מסויגת ממנו, לצד חופש פעולה מבצעי בכל הזירות. מדובר במתח שאינו קל ליישוב בהתחשב באינטרסים האמריקניים ובנחישותו של טראמפ לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה באמצעות הרחבת הסכמי אברהם, בהם היה מבקש לכלול גם את סוריה ולבנון.

המבחן מול חמש זירות פעילות

שנת 2026 תעמיד את ישראל בפני מבחנים לא פשוטים. מפת האתגרים שלה מורכבת וענפה, ובין הזירות השונות מתקיימות זיקות והשפעות הדדיות. חולשה בזירה אחת תשליך בהכרח על האחרות, כאשר בכולן לארצות הברית מעורבות ואינטרסים שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם אלו הישראליים. 2026 תהיה בהכרח שנתה של המנהיגות הישראלית ויכולתה לשלב בין מצביאות לבין מדינאות, באופן שיאפשר את ניהול המתח העיקרי שבין האינטרס לשימור היחסים עם ארצות הברית לבין ההכרח שבשמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו.

אתגר המנהיגות הישראלית הופך למורכב עוד יותר כשמדובר בשנת בחירות במציאות של פוליטיקה רעילה, הפועלת תחת צילם הכבד של חוק הפטור מגיוס ומשפט נתניהו. לכך תוסיפו משבר אמון חריף בין הדרגים המדיני והצבאי, שפל במעמדה הבין-לאומי של ישראל וחברה מצולקת הנתונה בטראומה מאז 7 באוקטובר 2023, למרות חוסן מרשים. בנוסף, אמון הציבור במוסדות המדינתיים נשחק והולך. הכלכלה הישראלית אומנם הוכיחה חוסן מרשים והנתונים מצביעים על צמיחה, אך גם אלו עלולים להימצא שבריריים בהינתן הידרדרות במציאות הביטחונית. הידרדרות כזו תחייב היקפי פעילות רחבים של הצבא ומערך המילואים, ותציף מחדש ובעוצמה את משבר חוק הפטור מגיוס, שיזין בתורו את פוליטיקת השסעים.

בעקבות כל זאת, 2026 תהיה שנה שבה האתגרים הביטחוניים והמדיניים שזורים באתגרים החברתיים, כלכליים ופוליטיים, והאופן שבו תפעל ההנהגה יקבע אם תהיה זו השנה שבה ישראל תפרוץ את הדרך לביצור מעמדה כמעצמה המשולבת בארכיטקטורה האזורית חדשה. האפשרות קיימת, הסיכוי גבוה והדבר בידינו, אלא שחולשת דעת עלולה לקפד את האפשרות ואת הסיכוי כאחד.

>>> פרופ' קובי מיכאל הוא מומחה ללימודי ביטחון, מודיעין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסי צבא-חברה ומדינות כושלות, עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה-רבתי (ICGS)