לתקוף או לא לתקוף: הדילמה האיראנית - וההכרעה שיצטרכו לקבל בישראל

איראן ביצעה שוב בימים האחרונים תרגילים צבאיים במסגרתם שיגרה כמה טילים. בתגובה הצהיר ראש הממשלה נתניהו כי ישראל תגיב באופן קשה לכל פעולה איראנית, ועל פי המדווח בתקשורת הוא אמור להציג בפני הנשיא טראמפ בפגישתם הקרובה תוכניות פעולה נגד מערך הטילים האיראני ההולך וגדל, ולבקש תמיכה אמריקנית בפעולה כזו.

ברקע לכך, יש לזכור כי המשטר האיראני מתמודד עם קשיים חסרי תקדים. ישראל וארצות הברית גרמו נזק עצום לתוכנית הגרעין שלו. פרויקט הטילים נפגע גם הוא, ואף שהוכיח את עצמו ככלי לפגיעה בישראל, לא היה בו כדי להרתיע את ישראל וארצות הברית מלתקוף את איראן. ההגנה האווירית האיראנית נמחצה והציר האיראני האזורי ספג מאז 7 באוקטובר מכות קשות מאוד. הוא נאבק כעת על עצם יכולתו להתקיים נוכח לחצים על זרועותיו העיקריות - חמאס, חיזבאללה והמיליציות הפרו-איראניות בעיראק - להתפרק מנשקן. לכך מצטרפת המצוקה הכלכלית המתבטאת במחסור במים ובחשמל, בפיחות מהיר בשער החליפין של הריאל ובקשיים בייצוב שוק המטבעות הדיגיטליים. כל זאת כשהסנקציות של המערב על איראן הולכות ומחריפות.

מנגד, איראן יכולה להישען על נכונות סין להמשיך ולרכוש כמעט את כל יצוא הנפט האיראני, באופן שמבטיח לאיראן הכנסות של כ-35 מיליארד דולר בשנה, על הפיצול בקרב האופוזיציה ועל החשש של הציבור האיראני מאימת מנגנוני הביטחון של המשטר. כל עוד סין רוכשת את הנפט האיראני יש למשטר מספיק משאבים כדי "להשאיר את הראש מעל המים", ואף לקדם מחדש את תוכנית הטילים ולסייע לארגוני החסות שלו להשתקם ולעמוד מול הלחצים הבין-לאומיים.

עם זאת, המצוקה האסטרטגית והכלכלית מדאיגה מאוד את המשטר, המודע לעוינות כלפיו מצד רוב הציבור וחושש שהחרפת הקשיים הכלכליים וחשיפת חולשתו מול יריביו יסכנו בסופו של דבר את יציבותו ואולי אף את שרידותו. על רקע זה, מחריף הוויכוח בין המחנה הפרגמטי למחנה השמרני במעגלים שמסביב למנהיג העליון, ח'מנאי. הפרגמטיים מדגישים את הצורך להגמיש עמדות כדי להביא להסרת הסנקציות או לפחות להקלתן, כדי שהמשטר יעמוד על מכונו ובבוא העת יגביר מחדש את מאמציו ליצוא המהפכה ומיטוט מדינת ישראל. השמרנים, שמעוזם הוא "משמרות המהפכה", סבורים לעומת זאת, כי כל גילוי של גמישות יתפרש כחולשה, יאיים על שרידות המשטר וימנע מהמהפכה האיראנית לממש את ייעודה, קרי הפצת האיסלאם השיעי, ובדרך לכך להביא למיטוטה של ישראל. לפיכך, הם מצדדים בהקרנת עוצמה ובהשמעת איומים בהסלמה, ואולי אף בהסלמה ממש, כדי להביא להסרת הסנקציות וללגיטימציה בין-לאומית לחידוש העשרת אורניום באיראן, ולו תחת מגבלות. יצוין, כי בשלב זה הדרישה האיראנית לחידוש ההעשרה היא סמלית במהותה, שכן הפגיעה במתקן המרת האורניום ובתשתיות נוספות חוסמת את דרכה של איראן לנשק גרעיני, אך לאורך זמן ויתור בעניין זה עלול לסלול שוב את דרכה של איראן לגרעין.

לפי שעה, ח'מנאי דוחה את ההכרעה ומתמקד בשיקום היכולות הצבאיות של איראן לקראת אפשרות של חידוש הלחימה, בדגש על חיזוק היכולות הבליסטיות, על בסיס הבנתו שזהו הפיצוי המיטבי שביכולתו לייצר לאובדן הגיבוי מהציר ולמהלומה שספגה תוכנית הגרעין. הוא מאפשר לניצים השמרנים להשמיע איומים ולפעול באופן שאמור להקרין עוצמה בזירה הפנימית, להרתיע את ישראל וארצות הברית, להביך את ישראל באמצעות פעילות התקפית במרחב הסייבר (פריצת הסלולרי של בנט, גיוס הסוכנים הסיטוני) וההשפעה, ולגבות את הניסיונות של המחנה הפרגמטי לקדם דיאלוג עם המערב שלא יהיה מותנה בוויתור על העשרת האורניום. הבעיה עם מדיניות זו היא שהיא מעלה את הסיכוי להסלמה. זאת, הן משום שיש גורמים באיראן שרואים בהסלמה כזו את הדרך המועדפת להיחלץ מהמצוקה והן משום שתפיסת הביטחון המעודכנת של ישראל לאחר 7 באוקטובר מתמקדת במניעת ההתפתחות של איומים ולא בהכלתם, כפי שהיה עד אז, וגם דוברים ישראלים מאיימים בפעולה נגד איראן. יתר על כן, ישראל וארצות הברית כבר חצו את המחסום הפסיכולוגי שהרתיע אותן מלתקוף באיראן ומכיוון שהן נוכחו שהשד אינו נורא, אין להן אותן עכבות שהביאו אותן בעבר לאפשר את פיתוח תוכניות הגרעין והטילים לממדים אליהן הגיעו.

האם זה הזמן למכת מנע?

ישראל ניצבת בעקבות זאת בפני דילמה קשה - האם לפעול כעת לעצירת ייצור הטילים באיראן או לדחות בינתיים פעולה זו? שתי התפתחויות עשויות להקל על ההחלטה - האחת היא יוזמה התקפית איראנית שתחייב תגובה ישראלית. נראה שבשלב זה ח'מנאי אישר לבנות יכולת לפעולה כזו, אך נזהר מלאשר את הפעלתה. השנייה היא הצלחה למנוע את קידום הפרויקט הבליסטי האיראני באמצעים חשאיים, או כאלה שניתן להכחיש את מעורבות ישראל בהם, תוך רתימת ארצות הברית להשתתף במאמץ זה. מאז המלחמה בחודש יוני התבשרנו על פגיעה במצבורי חומרי גלם לייצור דלק לטילים, מעצר ספינות שהובילו חומרים אסורים מסין לאיראן ועוד שלל פיצוצים במתקנים ברחבי איראן, אבל הרושם הוא שגם אם כל אלה עיכבו את מימוש הכוונות האיראניות, הם לא בלמו אותן. לפיכך, הדילמה נותרה בעינה.

הנימוקים בזכות תקיפה בהקדם ברורים. ככל שנעכב את הפעולה, כך ילך האיום ויגבר ויכולת ההגנה האווירית האיראנית תלך ותשתפר. איראן איננה מסתירה שהטילים מכוונים ראשית כל נגד ישראל, ובהתאם לתפיסת המניעה מוטב שנזדרז ונטפל באיום. יתר על כן, העיתוי לא יהיה נוח יותר אם נמתין. הציר נמצא בעמדת שפל בכל הקשור ליכולתו להתגייס לפגיעה מרתיעה בישראל והמשטר האיראני עצמו נתון במצוקה, כך שתקיפת יכולותיו הבליסטיות עשויה להיות הטריגר שיביא לערעור שלטונו. מכה נוספת לאיראן כעת, תקשה עליה עוד יותר לשקם את הציר שלה באזור. בכל מקרה, בהיבט המבצעי כבר הוכחנו כי ביכולתנו לגרום לאיראן נזק רב, במחיר כואב אך לא בעל משמעות אסטרטגית, וסביר שככל שנמתין המחיר שנדרש לשלם כשנפעל יהיה גבוה יותר.

מנגד, ניתן להצביע על שיקולים המצדיקים עיכוב מסוים. ראשית, גיבוי אמריקני לפעולה כזו הוא רב חשיבות ולפי שעה איננו מובטח. ארצות הברית היא זו שאחראית להפסקת האש בין ישראל לאיראן והיא ראתה בחומרה את הכוונה הישראלית להגיב באופן נרחב על התקיפה האיראנית האחרונה במהלך 12 ימי הלחימה. גם כעת נראה כי הממשל בוושינגטון מעדיף למצות את הפוטנציאל הטמון בלחצים הכלכליים ובמאמצים לטרפד את הניסיונות האיראניים להאיץ את קצב ייצור הטילים מאשר להביא לחידוש הלחימה, לאחר שהתפאר בהצלחתו להביא לרגיעה (או להשכין שלום, כדברי טראמפ). שנית, בפנינו כמה משימות דחופות לא פחות, ובראשן פירוק חמאס וחיזבאללה מנשקם, ושלישית, בכל זאת מדובר במשימה מורכבת. גם במבצע "עם כלביא" הפגיעה במערך הטילים הייתה חלקית, רבים מהמתקנים במערך הייצור והאחסנה הם תת-קרקעיים ולא ברור עד כמה המודיעין שבידי ישראל לגביהם הוא מלא ויכולת הפעולה לנטרולם זמינה. גם לא ברור עד כמה חודש מלאי אמצעי יירוט הטילים שלנו לקראת עימות מחודש, כאשר חלק מהציבור הישראלי מבקש להמשיך ליהנות מהרגיעה היחסית לאחר מלחמה בת שנתיים. אומנם אין קושי להצדיק תקיפה נוכח האיומים האיראניים, אבל לא בטוח עד כמה "דוקטרינת בגין", לפיה ישראל לא תאפשר הצטיידות של יריבותיה האזוריות בנשק גרעיני, תקפה גם לגבי מכת מנע נגד החלופה של ארסנל גדול של טילים. צריך גם לומר שהשינוי בחומרת האיום הוא איטי והמתנה מסוימת לא תביא להחמרה קיצונית שלו, אלא אם האיראנים יחליטו לממשו.

על פניו, השיקולים המצדיקים תקיפה קריטיים יותר מאלה התומכים בהמתנה, גם משום שאימוץ מדיניות של המתנה עלולה להביא לדחייה ממושכת של הפעולה ובסופו של דבר האיום עלול להפוך למשמעותי ביותר. עם זאת, חשוב להשיג מהנשיא טראמפ אור ירוק אמריקני למהלך מרחיק לכת שכזה, בין השאר משום שלא מדובר בתקיפה חד-פעמית. חשוב גם למצות את אפיקי הפעולה החלופיים - הלחצים הכלכליים, הפעילות המדינית ובעיקר המאמצים החשאיים, ולהבהיר לאיראן שתגובה חריפה שלה תביא להרחבת סל המטרות הישראלי למטרות כלכליות ולמטרות משטר. בה בעת, יש לשפר ככל האפשר את יכולות ההגנה בפני טילים ולהיות ערוכים לאפשרות שאיראן תהיה זו שתפתח במערכה.

>>> תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ראש מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)