הקשבה היא מדיניות: זכותם של ילדים היא לא רק להישמר אלא להישמע

ב-20 בנובמבר יצוין ברחבי העולם יום זכויות הילד, יום שמזכיר לנו את מה שלעיתים נדמה ששכחנו: לילדים לא מגיעות רק הגנות בסיסיות, שהן ביטחון, חינוך, תזונה ובריאות, אלא גם הזכות להשמיע את קולם ולהשפיע על המציאות.

אנחנו שומעים ילדים מדברים כל הזמן, הם מספרים, שואלים, מתלוננים, מתרגשים, חולמים. הם יודעים לדבר אבל אנחנו לא תמיד מקשיבים להם. המערכת שהם גדלים לתוכה, בית הספר, הרשויות, מוסדות המדינה, מלמדת אותם שצייתנות שווה הצלחה. המציאות החברתית, גם כשהיא מתכוונת לטוב, מכילה מסר חינוכי סמוי: ילד "טוב" הוא ילד שקט, ילד שלא מפריע, ילד שלא מערער, ילד שמקבל החלטות שנקבעו עבורו. זו מערכת של הוראות, לא של שיחה, של משמעת, לא של דיאלוג.

אבל ילדים אינם אזרחים קטנים שצריכים לשרוד את העשור הראשון של חייהם כדי להתחיל להיות משמעותיים. הם בעלי דעה, תבונה ורוח. ההקשבה להם איננה מחווה חינוכית אלא היא זכות אדם. היא הדרך לבנות עבורנו עולם טוב יותר.

מחקרים מעולמות הפסיכולוגיה, החינוך והסוציולוגיה מצביעים על קשר ישיר בין חוויית השתקה בילדות לבין כעס, אלימות, ניתוק חברתי ושקיעה בתוך עצמם בגיל ההתבגרות. כשהמסר שילדים מקבלים הוא שדעתם חסרת משקל, הם לומדים לשתוק, עד שהשתיקה מתפוצצת. מערכת החינוך שלנו מתמודדת עם אלימות, נשירה, מצוקות רגשיות ומשברים חברתיים. אבל לעיתים היא משקיעה יותר משאבים ב"איך משתיקים" מאשר ב"איך שומעים".

מדינת ישראל היא מקום מורכב לגדול בו. מציאות ביטחונית מאתגרת, מערכת חינוך לחוצה ומעמסה חברתית ורגשית כבדה על כתפיים צעירות. דווקא כאן, דווקא עכשיו, אסור להסתפק בללמד ילדים "לספוג". ילדים אינם צריכים להיות "קטנים וצייתנים", הם צריכים להיות שותפים. הם צריכים מנהלים שמקשיבים, מורים שמפנים להם מקום, הורים שאינם חוששים מהקול שלהם.

דברים אלה נכונים תמיד, אך כיום נכונים שבעתיים בשל החשיפה שחוו הילדים במהלך השנתיים האחרונות לתכנים קשים ומורכבים בתקשורת, שקשה היה לסנן אותם. חשיפה זו יצרה טשטוש בין עולם הצעירים והמבוגרים והכניסה אותם בעל כורחם כשותפים באקטואליה היום-יומית המורכבת. לכן, המחויבות לשתף אותם ולהקשיב להם גדולה מתמיד.

הדבר המפתיע ביותר הוא שכשמאפשרים לילדים לדבר, הם מדברים בתבונה. הם מציעים פתרונות, מתווים דרך, מבינים מה צודק ומה לא. ילדים יודעים לזהות עוול מהר יותר ממבוגרים. יש להם מצפן מוסרי שלא הותש עדיין מציניות. הם לא רוצים להפוך את העולם, רק שישאלו אותם איך לשפר את בית הספר שלהם, את השכונה שלהם, את המרחב שלהם.

יש יתרון וכאן טמונה נקודה קריטית: הקשבה איננה פרויקט, אינה תוכנית שנתית, אינה סדנה. הקשבה היא מדיניות. בתי ספר שבהם הילדים שותפים לתהליכים, לדיונים, ליצירת פתרונות, הם בתי ספר עם פחות אלימות, פחות נשירה, יותר תחושת שייכות, יותר תקווה. כשילד מרגיש שרואים אותו הוא לא צריך לצעוק. כשנער או נערה מרגישים שמכבדים את מחשבתם הם לא צריכים להילחם.

מדיניות של הקשבה משמעותה: מערכים חינוכיים שמלמדים דיאלוג, לא רק משמעת. צוותים חינוכיים שמקבלים זמן ומשאבים להקשיב באמת, לא מתוך עומס אין-סופי. תלמידים שלוקחים חלק בקבלת החלטות, מהתנהלות היום-יומית ועד עיצוב הכללים בבית הספר. חברה שמכירה בכך שלדבר עם ילדים זו לא טובה, אלא זו זכות בסיסית. אני רואה אותם בכל יום בבתי הספר, ילדים חכמים, רגישים, חברתיים, שופעי רעיונות. ילדים שיודעים על עצמם הרבה יותר ממה שאנחנו מניחים. אם רק נפסיק ללמד אותם לשתוק.

ב-20 בנובמבר אנחנו מציינים בכל העולם וגם בישראל את יום זכויות הילד. בואו נזכור כולנו כי הזכות להישמר היא רק חצי מהתמונה, הזכות להישמע זו האחריות שלנו. ואם נעשה זאת? נגדל דור שלא צריך לצעוק כדי שנשמע אותו, דור שלא מפחד להביע דעה, כזה שמבין שהדמוקרטיה מתחילה בכיתה ולא בקלפי.

>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר וכיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך