טראמפ רוצה פרס נובל, ישראל רוצה לפרק את חמאס: כך זה יכול לעבוד

בשבוע הבא ייפגשו בפלורידה שני מנהיגים, שייכנסו לחדר עם מפות דרכים שונות בתכלית. מצד אחד, הנשיא דונלד טראמפ מגיע כמי שרואה עצמו כ"עושה השלום הגדול". מבחינתו, השכנת שקט ויציבות במזרח התיכון, תוך מיצוי ההזדמנויות בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה באזור, היא משימה ההיסטורית שאותה הוא שואף לרשום על שמו. מן העבר השני, ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע לפגישה עם שאיפה לתרגם את הישגי המלחמה של השנתיים האחרונות ל"הכרעה" - כזו שלא רק תביא שקט זמני, אלא תפרק פיזית את היכולות הצבאיות של חמאס וחיזבאללה, ותנטרל סופית את איום הטילים והגרעין האיראני.

• הפגישה של נתניהו עם טראמפ עשויה לקבוע את מועד הבחירות בישראל

פגישה זו אינה רק אירוע מדיני דיפלומטי, אלא רגע אסטרטגי שבו על ישראל למנף את שאיפתו של טראמפ להישגים היסטוריים, כדי להבטיח את חיזוק ביטחונה בזירות השונות, שעדיין נותרו פתוחות, תוך שימור מעמדה הבין-לאומי. חשיבות הביקור והצלחתו תימדד ביכולת להשיג יעד זה.

זירת איראן: הסכם אפקטיבי

בעוד טראמפ, שממשלו פועל לחדש את המשא ומתן עם איראן, עשוי לחתור להסכם גרעין "משופר" שיירשם כהישג דיפלומטי כביר, ישראל חייבת להבטיח שהמהלך לא יסתכם רק במסמך הצהרתי, שיסיר את הסנקציות מאיראן ויאפשר לה להניע מחדש את כלכלתה. המטרה הישראלית היא הסכם ברור ובלתי מתפשר, שימנע מאיראן פיתוח ובניין כוח של יכולות המאיימות בפגיעה אסטרטגית אנושה בישראל. אם טראמפ רוצה בשלום ארוך טווח, הוא חייב להבין שהדרך אליו עוברת בהחלשה אסטרטגית של המשטר בטהראן. לפיכך, ההסכם עם איראן, שטראמפ ונתניהו צריכים להסכים שלא להתפשר על סעיפיו, חייב לכלול: "אפס" העשרה של אורניום, פיקוח מוגבר על תוכנית הגרעין של איראן, הגבלות על מערך הטילים שלה, וכל אלו ללא סעיפי פקיעה ("סנסט").

חיוני ששני המנהיגים יסכימו על "קווים אדומים" בתחום הגרעין והטילים, שאם איראן תחצה אותם, ישמר לישראל חופש פעולה צבאי מלא לפעול, בגיבוי אמריקני, להסרת היכולות האיראניות המאיימות עליה. בנוסף, חשוב שנתניהו ירתום את ארצות הברית ליעד המשותף של הפעלת לחץ פנימי וחיצוני לערעור המשטר.

זירת עזה: פירוק חמאס כך או אחרת

בעזה, הפער בין יעדי המלחמה ומציאות הסכמית לבין פירוק חמאס מנשקו בכל שטח הרצועה בולט במיוחד. טראמפ, שתוכנית עשרים הנקודות להסדרה בעזה רשומה על שמו, שואף לסגור את ה"תיק העזתי" ולהתקדם לקבלת פרס נובל לשלום באוסלו. ישראל נדרשת למדינאות ולדיפלומטיה עדינה כדי לקדם את יעדיה בעזה מבלי להיתפס כמי שמחבלת בחזונו של טראמפ. חשוב להזכיר לנשיא האמריקני את שתי הדרכים לפירוז הרצועה, עליהן הוא עצמו דיבר:

• "הדרך הקלה": התפרקות מרצון של חמאס מנשקו כחלק מהסדר ברצועה ומשיקומה.
• "הדרך הקשה": אכיפה ישראלית אקטיבית בגיבוי אמריקני, במקרה שחמאס יסרב להניח את נשקו וימשיך לשאוף להשתקם צבאית ולהתעצם.

חשוב להתחייב ששליטה ביטחונית ישראלית שתבטיח פירוז, אינה למטרות כיבוש או התנחלות, וישראל תעביר רצועה נקייה מטרור לכוחות בין-לאומיים וערביים, ולמנגנוני ניהול אזרחיים של הרשות הפלסטינית, המבוססים על רפורמות עומק, בהתאם לתוכנית טראמפ.

גם בלבנון, הדגשים של שני המנהיגים אינם חופפים לחלוטין. טראמפ רואה בלבנון זירה שיכולה להשתקם ולהשתלב במרחב האזורי. ישראל, לעומת זאת, רואה בה בסיס קדמי של איראן שטרם הוכרע. כדי שחזון השלום של טראמפ יתממש, על ישראל להציב תנאי ברור: לא ניתן לדבר על שגשוג לבנוני כל זמן שחזבאללה מחזיק בנשק.

התוכנית הישראלית-אמריקנית צריכה לשלב תמריצים כלכליים לממשלת לבנון (מימון מפרצי מול המימון האיראני והקטארי) יחד עם מימוש העקרון של מונופול ממשלת לבנון על הנשק במדינה. על נתניהו לחתור להסכמה עם טראמפ, כי במקרה שממשלת לבנון תיכשל בפירוק חיזבאללה מנשקו, ארצות הברית תעניק גיבוי מלא לפעולה ישראלית ממוקדת שתכפה מציאות חדשה בשטח. הסיכוי של ראש הממשלה לחלץ הסכמה מטראמפ למהלך צבאי בלבנון גבוה יותר מאשר בעזה, בין היתר בהתחשב בכך שהפסקת האש בלבנון סוכמה מול ממשל ביידן.

מסיוע ביטחוני - לשותפות טכנולוגית

בעוד שהנשיא טראמפ רואה בסוריה את הזירה הראשונה שבה ניתן להשיג הסכם ביטחוני לאי-לוחמה, ישראל מתעקשת על שימור נוכחותה הצבאית בשטח, שאינה משרתת צורך ביטחוני דחוף וחיוני. ישראל צריכה לנצל את יתרונם הטופוגרפי של קווי ההפרדה משנת 1974 המייצרים אזור חיץ ויכולת הגנה טובה על יישובי הגולן, ו"לזרום" עם טראמפ וכל מנהיגי המזרח התיכון, שמעוניינים לתת לנשיא א-שרע הזדמנות. בתמורה, ישראל תקבל התחייבות לפירוז דרום סוריה, למניעת התבססות מחודשת של איראן במדינה, לחסימת גבול סוריה-לבנון להברחות עבור חיזבאללה, להרחקת כוחות טורקיים ולהגנה על הדרוזים.

בסוגיית הנורמליזציה, יעדי ישראל וארצות הברית חופפים – הוויכוח הוא על הדרך ועל המחיר. השאיפה הישראלית והאמריקנית כאחד, היא להרחיב את "הסכמי אברהם" ולהפוך אותם למבנה אזורי רחב ופרו-אמריקני הכולל את סעודיה ואינדונזיה. כדי שזה יקרה, ישראל צריכה להסכים לתשלום בסוגיה הפלסטינית. נראה שטראמפ לא צפוי להפעיל את כל כובד משקלו על ישראל בנושא, לאחר שכבר קיבל עסקה דו-צדדית עם סעודיה במקום עסקה משולשת הכוללת את ישראל. בתנאים אלה, ישראל צריכה להבטיח כי העסקה האמריקנית-סעודית לא תפגע ביתרונה הצבאי האיכותי (QME), ולוודא שתוכנית הגרעין האזרחית של סעודיה, מפוקחת באופן הדוק ואינה כוללת העשרת אורניום בשטח הממלכה ("סטנדרט הזהב").

כדי שטראמפ יראה בישראל שותפה אסטרטגית ולא נטל ביטחוני, נכון שראש הממשלה יציג לנשיא מתווה מדורג להפיכת הסיוע הביטחוני האמריקני לשותפות בתחומים הטכנולוגיים. במסגרת המתווה, ישראל תתרום למאמץ האמריקני לנצח במרוץ הטכנולוגי של המאה ה-21. ישראל צריכה להציע "מזכר הבנות טכנולוגי" שיכלול השקעות ענק בבינה מלאכותית, מיחשוב קוונטי, שבבים ואנרגיה. מהלך כזה יבטיח את נכסיותה כשותפה ערכית וחדשנית, וימצב אותה כמרכז טכנולוגי עולמי התורם לכלכלה ולביטחון הלאומי האמריקני.

למפגש בשבוע הבא פוטנציאל להיות הזדמנות היסטורית. אם נתניהו ישכיל לרתום את הלהט של טראמפ ל"שלום דרך עוצמה", כדי לקדם את יעדי ישראל וחיזוקה מול אויביה, ניתן יהיה ליצור מציאות שבה השלום אינו רק היעדר מלחמה, אלא תוצאה של הסכמים מדיניים, ובהיעדרם "אור ירוק" להעמקת ההישג הצבאי בגיבוי ארצות הברית. היעד ל-2026 הוא פשוט: מזרח תיכון שבו ישראל היא מעצמה טכנולוגית וצבאית, המגובה בברית עם ארצות הברית, כשאויביה מפורקים מנשקם ושותפיה החדשים משגשגים לצדה.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL