הפצ"רית נחקרת בצדק - מבצעי ה"פוטש" ממשיכים לנהל את המדינה

יפעת תומר-ירושלמי לא צריכה הייתה להתמנות לפצ"רית. הרקורד שלה, נאה כשלעצמו, לא הכשיר אותה לתפקיד הזה, ממש לא. כעת מתברר שגם התאמה אישיותית לא הייתה. חקירת המשטרה איננה כוללת רק אותה. קיים חשד, די מבוסס, שבפרקליטות הצבאית, נקשר קשר, נרקמה קנוניה, אירעה שם מפולת פנימית. ישנם מקרים, שדי לומר בהם את האמת, היא חמורה מספיק - לא צריך להוסיף שקרים. היא ופקודיה לא העלילו עלילה. בהעברת סרטון הסוהרים לחברנו גיא פלג, עיתונאי אמיץ שהוא ומשפחתו נתונים למתקפה אלימה, לא היה פסול כלשהו. בניגוד לסיפור ה"בילד" - התכלית הייתה ראויה וביטחון המדינה לא נפגע. את הטעויות עשתה הפצ"רית אחר כך. על מעשיה שלאחר מכן היא נחקרת במשטרה. עליהם היא תיתן את הדין.

הסרטון לא היה "הפיגוע ההסברתי הגדול ביותר". המדיניות, כולה פוליטיקה פנימית מוכוונת בייס, היא הפיגוע. דברי שרים וח"כים מופקרים, מפצצת אטום עובר לדיבורי רהב והרעבה עד קריאות להשמדת תושבי עזה כולם - הם פיגוע. גם מה שמתבצע בגדה המערבית על ידי נערי גבעות, או נערי זוועות, בעצימת עין, או עידוד, של מבוגרי גבעות. שלא לדבר על העדויות הבוקעות מהמתקן בשדה תימן, שהיה לגואנטנמו הישראלי. גם היועמ"שית גלי בהרב-מיארה וגם הפצ"רית עשו כלום בנדון (!).

שרבוב היועמ"שית לפרשת הפצ"ריה הוא נלוז. היא הייתה מרומה, משוטה, בדיוק כמו מפקדי הפצ"רית והממונים עליה, בדיוק כמו שופטי בג"ץ. הציוץ של דובר הליכוד, בעת שהיה חשש לחייה, היה קליני ממש. קודם טענו שהיועמ"שית שותפתה לפשע, אחר כך שהיא אשמה במותה. בכלל, סכיזופרניה פוליטית כזו טרם נראתה: יריב לוין וחבר מרעיו נזעקים לפתע להכיר בעליונותו של בג"ץ וקובלים על הולכתו שולל, אך אינם מכירים בהחלטתו לפיה בהרב-מיארה היא היועמ"שית.

על האובססיה של עו"ד לוין נכתב וסופר רבות. ההתעמרות הפומבית של שמחה רוטמן ביועץ המשפטי שלו בוועדת החוקה, ד"ר גור בליי, מתועדת בפרוטוקולים. אמיר אוחנה הוא יושב ראש פרלמנט, כנסת ישראל, שוועדת חקירה ממלכתית מצאה אותו, גם אותו, אחראי אישית למותם של 45 אנשים באסון מירון. אבל עולה על כולם בהשתלחותו הוא חה"כ משה סעדה.

סעדה, שאפתן בלתי נלאה, היה בכיר במח"ש. הוא רדף שוטרים ודרך עליהם בדרכו לקידום. קצין מג"ב, ניר סומך, ישב שלוש שנים בכלא עד שזוכה בהחלטת פה אחד של שופטי בית המשפט העליון. כשהוא מספר מה עולל לו סעדה הנ"ל - הדם רותח והעיניים דומעות. ארבעה שוטרים בדרום, אורן סבג וחבריו, זוכו על ידי השופט יואל עדן, שכתב פסק דין יוצא דופן בחריפותו נגד מח"ש ועדיה. בימים אלה יצא לאור ספר שנקרא "קוד המת"ח" (מפקד תחנה) מאת מוטי אקסמיט, המספר את סיפורו של אילן סרדל, מפקד תחנת זבולון. סרדל מתאר עוול אכזרי ונבזי שגרם לו סעדה. מי שהיה אז מפקדו, אורי כרמל, התנצל בפניו. את סעדה הוא נאלץ לתבוע אישית. כשסעדה ביקש להיבחר לכנסת, הוא פתח בסדרת ראיונות מתעתעים. או אז פנתה קבוצת שוטרים לבן גביר ולאנשי הציונות הדתית והזהירו אותם מפניו. נתניהו שריין אותו כדי שישמש כלי במתקפה נגד המשטרה. יהודה ויינשטיין, היועמ"ש לשעבר, נדהם. הוא אמר כך: כל אימת שהיה פותח את פיו בישיבות אצלי, והוא לא סכר את פיו - הוא לא פגש דבר אמת או דבר תבונה.

נא לא להתבלבל, אנא תחרטו זאת על לוח לבכם: הפריצה לשדה תימן וניסיון הפריצה לבסיס בית-ליד ולבית הדין הצבאי, כשהמשטרה נעדרת, והרמטכ"ל הרצי הלוי נאלץ להגיע להגן על הריבונות - זה פוטש (!), זה ניסיון הפיכה שבוצע על ידי שרים, ח"כים ובני בליעל הסרים למרותם המפוקפקת. ואת מי עוצרים ומעמידים לדין? אנשים ששרפו כמה פחים. פרקליט המדינה, מר עמית איסמן, לזה קוראים החבר'ה: אכיפה פח.