ארדואן מנצל את חולשת נתניהו לטובתו

בדומה להפליא ל-6 באוקטובר 2023, חוזרת ממשלת נתניהו להבעיר את המדינה בכל הכוח ולחולל שוב את המהפכה המשטרית. וזאת, על רקע הניסיון של הציבור העייף ממלחמה לחזור לשפיות אחרי החזרת החטופים ומרבית החללים. שוב מפנה נתניהו את הקשב הציבורי פנימה, כאשר בחוץ, מתחת לרדאר, מתחוללת במלחמת עזה הלא-גמורה תמורה שלילית ביותר לביטחון ישראל. עזה מתדרדרת בצעד גדול "מהניצחון המוחלט" "לכישלון המוחלט".

כדי להבין טוב יותר על מה שמתחולל מאחורי הקלעים בעזה, נדרש להתבונן על המתחולל בסוריה. תוצאת המלחמה הארוכה בכל החזיתות היכתה קשות בציר השיעי. היא פגעה מאוד בחיזבאללה, פגעה בראש הנחש האיראני וגם בחות'ים; אלו פגיעות שהחלישו מאוד את הציר, אך יחד עם זאת לא ריסקו אותו ולא הבטיחו מדינית את התוצאות הצבאיות.

הפגיעה החשובה ביותר הייתה דווקא התמוטטות משטר אסד בסוריה, שאומנם הייתה תוצאתית ולא ישירה, אך היא שברה את הרצף החיוני של הציר השיעי מטהראן לביירות.

מי שמיהר לנצל את המצב הוא ארדואן, שהכין ועמד מאחורי המהפכה בסוריה. בגיבוי מלא של טראמפ הוא מעצב כעת את "סוריה החדשה". לא חלילה כמדינה חזקה ועצמאית, אלא כמדינת חסות המגויסת למטרותיו. טורקיה כבר החלה בבנייה מואצת של מיליציות דאעש גדולות. לפי דיווחים שונים שעולים מהשטח, כבר עומדות על רגליהן שתי מיליציות בהיקף של מעל לארבעים אלף איש כל אחת, והכוונה להקים עוד כמה כאלו.

המטרה שלהן, מעבר לשליטה בשטח סוריה ובעדות שם, היא למנוע חזרה שיעית-איראנית לתוך סוריה, להוות כוח משמעותי מול הכורדים, שישאף להילחם בהם ואף לחסלם מבלי שטורקיה תואשם בכך. המטרה הנוספת – להוות איום משמעותי על ישראל מגבולה הצפוני. ההתקפות על הדרוזים נפסקו כדי שלא לעורר את ישראל, שכרגע הינה מחוץ לתמונה. "הקו בר-לב" הבלתי משמעותי של כמה מוצבים שם, ששר הביטחון מתרברב בו, חסר כל השפעה או משמעות על המתרחש באמת בסוריה.

מי ששוב ניצל את הטעות האומללה של התקיפה הישראלית בדוחא – זאת שהעניקה לקטאר מתנה שלא חלמה עליה של הסכם הגנה, אשר גם סעודיה דורשת אותו כעת - היא שוב טורקיה. ארדואן, שמתגלה כמדינאי מפוקח ומסוכן, ניצל היטב שוב את האירוע ואת הקרבה לטראמפ. כשהוא מוקף בכל מנהיגי מדינות ערב מסביבו, הוא הביא את נשיא ארצות הברית לעצור את ההשתוללות של נתניהו, לסיים בכפייה את המלחמה, ובנוסף כמובן להתנצלות מתוקשרת של נתניהו לקטאר.

נתניהו, שעצרו לו את המלחמה באמצע התנופה, עם הישג של חזרת החטופים אותו בכלל לא רצה, נאלץ להיאחז בהישג דקלרטיבי חדש על כך שישראל מחזיקה כמחצית מהשטח. זהו הישג חסר משמעות לחלוטין, שנצבע כתחליף לניצחון המוחלט. בשל כך, נתניהו אינו מעוניין בשום התקדמות לשלב ב', שבו יאולץ לוותר על "הפיסה הקדושה בעזה". המשמעות: עזה הישנה חוזרת, אבל בתוצאה הרבה יותר חמורה משהייתה לפני 7 באוקטובר 2023.

ארדואן, אדריכל ההסכם, לא רוצה את חמאס בעזה. הוא רוצה מיליציית דאעש בעזה, בדיוק כמו בסוריה, רק עם יכולות הרבה יותר גדולות מחמאס של "הטנדרים והכפכפים". דאעש, שלא רק יאיים משמעותית יותר על ישראל, אלא גם יהווה איום על מצרים, ובכך ישיג ארדואן השפעה אזורית גדולה הרבה יותר. טורקיה לא תהיה רק איראן החדשה באזור, אלא הרבה יותר חזקה: כמובילת הציר הסוני הקיצוני ומגובה במטרייה אמריקנית שלא הייתה לאיראן, יחד עם F35 ומערכות נשק שלא היו לאיראן, ולא יאפשרו לישראל לעשות לטורקיה את מה שעשו לטהראן.

הבעיה כעת של ישראל היא לא ההתאוששות האיטית של חיזבאללה והתחמשותו בעוד כמה רקטות קצרות-טווח. הבעיה היא הציר הסוני הקיצוני שטורקיה מובילה בשינוי האזור. בעוד שנתניהו הפך לבובה חסרת השפעה אזורית, התלויה לגמרי על החוט של טראמפ, מובילים טורקיה וסעודיה עם אינטרסים כלכליים ועסקיים את השינוי האזורי. שימור יתרונה היחסי של ישראל נדחק לקרן זווית, ונתניהו, המבודד והרדיואקטיבי למנהיגי האזור והעולם, לא יכול אפילו לצייץ.

מי שישלוט בעזה תלוי במאבק על הקרבה לטראמפ בין מוחמד בן סלמאן מסעודיה לארדואן. ישראל, שהאינטרס המובהק לביטחונה הוא הציר הסעודי, המצרי, הירדני והרשות הפלסטינית, אפילו לא משפיעה מתוך החולשה הפוליטית של נתניהו מבית ומבחוץ.

אכן, מתרחש סביבנו מזרח תיכון חדש, אבל הרבה פחות טוב לישראל, שאומנם ניצחה בקרב אבל הפסידה במערכה המדינית הכוללת.