טראמפ ואנשיו מתחילים לגלות את האמת על הממשלה

הפיטורים של ראש המל"ל צחי הנגבי הם הרבה יותר משליפת המסמר המקצועי האחרון מהמטה הביטחוני של הממשלה; זו מהלומת פטיש על כך שהעז לעמוד על הדעה הביטחונית המקצועית נגד הכניסה המיותרת לעזה ב"מרכבות גדעון ב'", שכבר אי אפשר היה להסתיר את סיבתה הפוליטית. הוא גם שילם על כך שהעז לומר אמירה ערכית שצריך לחקור את מחדל 7 באוקטובר ורמז על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית, החלטה שראש הממשלה בורח ממנה כבר שנתיים כאחראי מספר אחד למחדל וכאחרון שטרם לקח אחריות. אחרי פרישתו הקרובה של רון דרמר, מנגנון קבלת ההחלטות בישראל יראה, להבדיל, כמו הגיוון ששרר במשטרו של סדאם חוסיין, שחיסל בזה אחר זה את כל בעלי הכוח סביבו.

המלחמה בשנה האחרונה החלה להידמות לאפיזודה בספר "מלכוד 22", שהצביע על דילמת השפיות. בספר, החייל שהביע חשש להילחם, נחשב להגיוני ונורמלי אבל לא קיבל פטור מלחימה; בלית ברירה הוא נדרש לצאת לקרב, אבל אז ברור שלא יקבל הכרה בפטור כי צריך מי שיילחם. בעזה, כל ניסיון לומר במלחמה דעה ביטחונית עצמאית והגיונית המטילה ספק בצורך להמשיך להילחם - דרך על האינטרס הפוליטי של נתניהו, ומיד הושחרו פניו כפחדן שמתנגד לניצחון. אז כולם "הוכרחו" לתמוך בניצחון, להמשיך להילחם, על אף שכבר ניצחנו מזמן והמחיר ששולם היה עבור תועלת שהופקה, לא עבור הצורך במלחמה - זה המלכוד שבנה נתניהו מעל לשנה וחצי של מלחמה, עד שנמאס לטראמפ והוא בלם לגמרי את נתניהו.

הסכם עזה הולך ומסתבך בתוך עצמו, והוא נראה כבר כמו פקעת קשרים של אינטרסים מנוגדים - מצב תקוע שמקשה ליצור איזושהי התקדמות. המשך הדשדוש יכול להוות פצצת זמן שתתפוצץ ביום מהימים הלא-רחוקים.

לשותפות העיקריות למתווה, חמאס וישראל, אין באמת אינטרס שההסכם יתקדם. חמאס נהנה מהוואקום והוא צובר כוח מחדש, ולנתניהו מתאפשר להיצמד לסיסמה החדשה "שיש לנו שליטה ביטחונית על 53% מרצועת עזה", על אף שהוא טועה ומטעה משום שידי ישראל כבולות ואין לה באמת שום מנופים לעשות כלום חוץ מהגנת הכוח. האמריקנים לא סומכים אפילו לא קצת על נתניהו; המפקדה שלהם אמורה לשלוט באופן מלא בהתנהלות צה"ל וישראל, והם מקיימים סבב שליחים לעשות בייביסיטר לממשלה שלא יפתיעו עוד פעם כמו ב"דוחא". ההחלטה האמריקנית, שההסכם כאן לא ייכשל, היא דטרמיניסטית.

בינתיים מתחולל מאבק פוליטי בין השותפים הערבים על מי ייתן את הטון ביישום ההסכם, שבינתיים לא מתקדם לשום מקום. הציר הקטארי-טורקי הסוני מושך לצד שלו, ומצרים, סעודיה והאמירויות דוחפות לצד שלהן. האמת היא שכולם חייבים להיות בבורד, אבל רק למצרים יש יותר השפעה מעשית להזיז משהו בעזה, בעיקר כי חמאס לא יעז להתנגד להם. ממשלת ישראל יכולה לחשוב שהיא קובעת משהו על מי שינהל את האירוע, אבל אלו סתם נהמות בלי שיניים.

מהר מאוד צפויים טראמפ ואנשיו להבין שנתניהו וממשלתו הם ממש לא פרטנר לשלום; זאת ממשלה קיצונית, לא רציונלית, שפניה הם רק למלחמה, לסיפוח שטחים ולהרס הרשות הפלסטינית. הם לא ייתנו יד לשום פתרון הגיוני בעזה, אלא יחכו להזדמנות הראשונה לחזור למלחמה. די בהעברת חוק הריבונות בעת ביקור סגן הנשיא כדי להבין שהממשלה הזאת לא תקדם את ההסכם, ואם ישימו את כל הקלפים עליה הם צפויים להיכשל.

כאשר ישראל עוד הייתה רלוונטית, קודם לעצירה האמריקנית, היא יכולה הייתה ליזום את כל המהלך ולהכתיב תנאים כמנצחת, אילו רק הייתה פועלת בשכל לפני שנה או אף בחודש מרץ האחרון וליישם את תוכנית "היום שאחרי". או אז הכול יכול היה להיראות אחרת והרבה יותר טוב, כאשר המנופים היו בידיה וחמאס עם ידם על התחתונה היה נדרש לצאת מעזה, כולל אופציית חזרה ללחימה. שלא לדבר על כך שאז, לא כמו היום, כל העולם היה עומד מאחוריה ותומך בדרישותיה; הניצחון האמיתי היה בידיה ללא תכתיב והשפלה כמו היום.

אלא, ששכרון הכוח של נתניהו, שהיה עסוק בעיקר בעצמו והחליט בניגוד להמלצות על תקיפה בדוחא, הלך רחוק מדי. בתמורה לנאום החנינה המשפיל בכנסת, לקח ממנו טראמפ לחלוטין את כוחו, את היוזמה ואת השליטה על המצב בעזה. שנתיים של מלחמה ומחירים אסטרונומיים נסתיימו בכישלון מוחלט במקום בניצחון מוחלט. מחזה הסטנד-אפ בכנסת, שדונלד עשה לנתניהו בר מצווה של טקס החנינה, היה סחבק מהסוג המשפיל ביותר. לראות את נתניהו וממשלתו מריעים כמו נתינים למלך שבלם בבעיטה את מסע הניצחון הדמגוגי שלהם, היה מביך מאוד. אם כי היה מרשים לראות איך השופרות, שחצצרו במרץ ולאורך זמן רב סיסמאות תהילה וניצחון, עברו באחת לנסר בכינורותיהם זיופים צורמים של שלום. ועוד בלי תווים של מסרים מתואמים באמתחתם, יצאו מאוד מבולבלים, אם כי זה לא נורא - הכול בסוף הולך לאוזניים ביתיות, האיכות פחות חשובה, העיקר השייכות והאווירה.

ההסכם, על אף החריקות והמהמורות, נוע ינוע. כשהאמריקנים מחליטים, גם אם ההתחלה קשה וצורמנית, בסוף זה עובד כמו שעון, כמו כל דבר שהם עושים. יש דבר אחד שרק הציבור האכפתי צריך כעת להילחם עליו: זה לתבוע את זכות העם לקבוע מי ההנהגה שצריכה להוביל מכאן ואילך את דרכנו. צריך למנוע כל מהלך שינסה לערער את הבחירות. הממשלה הנאחזת בקרנות המזבח אחרי שנתיים של כישלונות, שלא לוקחת שום אחריות מלבד קציר ההצלחות ולא ביקשה סליחה, צריכה לסיים את דרכה ולתת לעם להחליט.