כל עוד המדינה מדברת עם העסקנים ולא עם הציבור החרדי - לא יהיה חוק גיוס

הדיון סביב חוק הגיוס מתנהל בישראל כבר שנים ארוכות, אך נדמה שכמעט דבר אחד אינו משתנה: מדינת ישראל ממשיכה לנהל את אחת הסוגיות האזרחיות הרגישות ביותר שלה מול קבוצה מצומצמת של עסקנים פוליטיים - ולא מול הציבור החרדי עצמו. זו טעות אסטרטגית, חברתית ומוסרית, שמנציחה את המשבר במקום לפתור אותו. אם נמשיך כך - לעולם לא נגיע לפתרון אמיתי. סוגיית הגיוס היא סימפטום, אולם הדבר נכון גם לסוגיות נוספות כמו חינוך, תרבות, בריאות תעסוקה ועוד ועוד.

מתוך היכרות עמוקה עם החברה החרדית, אני יכולה לומר בבירור: העסקנות החרדית אינה מייצגת את הציבור החרדי. היא מייצגת את עצמה.

במהלך כהונתי כראשת העיר בית שמש, ניהלתי אין-ספור ממשקים עם הקהילה החרדית על כל גווניה - חסידית, ליטאית, ספרדית, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. המפגש הישיר עם הציבור שונה בתכלית מהשיח שמתקיים מול הנהגתו העסקנית. הציבור החרדי חי במתח יום-יומי בין נאמנות עמוקה לאורח חיים דתי לבין מציאות אזרחית וכלכלית הולכת ומכבידה. הוא איננו ציבור מנותק, אלא ציבור שנמצא בצומת דרכים. זהו ציבור שצמא לקחת חלק בבניית הארץ, אבל גם רוצה לשמר את החיים המסורתיים שלו ולשמור על תורתו הקדושה. זה דורש תהליך, תזוזה, ניסיון כל הזמן לחפש פתרונות.

לעומת הציבור, העסקנות החרדית זקוקה לקיפאון. היא שואבת את כוחה משימור מבנים סגורים של תלות, מחסור וחשש משינוי. חוק גיוס אמיתי - כזה שמציע שילוב הדרגתי, מכבד ומותאם למציאות החרדית - אינו מאיים על הזהות החרדית, אלא על מוקדי הכוח של העסקנות. לכן הוא נתקל בהתנגדות עזה, לעיתים עיוורת, שמוצגת בשם “הציבור”, אך בפועל אינה משרתת אותו.

כאשר המדינה בוחרת לשאת ולתת עם אותם עסקנים, היא למעשה מוותרת מראש על האפשרות להסדר בר-קיימה. היא מאמצת שיח של דחיות, פטורים, קומבינות והסכמים זמניים - במקום מדיניות אזרחית ארוכת-טווח. התוצאה ידועה מראש: חוק ללא לגיטימציה ציבורית, שמעמיק את הקרע בין חלקי החברה הישראלית ומחריף את תחושת אי-השוויון בנטל.

אך יש חלופה.

המדינה צריכה להפנות את מאמציה לשיח ישיר עם הציבור החרדי עצמו. לא מתוך כפייה, ולא מתוך התנשאות - אלא מתוך הכרה. הכרה בכך שמדובר בציבור אזרחי מגוון, חושב, בעל צרכים, חששות ורצון בעתיד טוב יותר לילדיו. שיח כזה חייב לכלול הצגת אופק ברור: שירות לצד מסלולי הכשרה, שילוב בשוק העבודה ויצירת תשתית כלכלית שתאפשר חיים בכבוד.

ניסיון העבר מלמד שכאשר פונים לציבור החרדי ישירות, בשפה מכבדת, מתגלים סדקים בחומת הסירוב. צעירים מוכנים לשמוע. משפחות מבינות את המחיר הכלכלי של ההדרה. נשים חרדיות, שנושאות בנטל עצום, מבקשות שינוי. העסקנות, לעומת זאת, אינה יכולה להרשות לעצמה שינוי כזה.

לכן השאלה האמיתית איננה אם ניתן לגייס חרדים, כי התשובה לשאלה הזו היא בוודאי כן, אלא עם מי המדינה בוחרת לדבר. כל עוד הכתובת היא עסקנית, לא תהיה התקדמות. כל עוד הציבור עצמו נשאר מחוץ לשיח, הפתרון יישאר מחוץ להישג יד.

מדינת ישראל אינה זקוקה לעוד חוק גיוס על הנייר. היא זקוקה לאומץ אזרחי: להכיר בכך שהציבור החרדי אינו מיוצג באמת, ולבנות מדיניות שמדברת אליו - ולא מעליו. רק כך ניתן יהיה להפוך את חוק הגיוס מעוד מוקד של קרע להזדמנות של תיקון.