ישראל ועזה ביום שאחרי

ב-7 באוקטובר בשעה 06:29 בבוקר אירעה בישראל רעידת אדמה, אירוע סיסמי לא גיאולוגי, אלא לאומי - אנושי, ביטחוני ונפשי. אירוע שילווה אותנו עוד שנים קדימה ושיכלול עוד רעידות משנה כמו שהיה עם כיבוש הרצועה, מיטוט הנהגת ושדרת חיזבאללה, נפילת שלטון אסד בסוריה וסבבי הלחימה בין ישראל ואיראן.

היום, כשנתיים וקצת לאחר מכן, רבים מאיתנו חשים תחושת סגירת מעגל, כאשר אחרוני החטופים החיים שחזרו הביתה לאחר כשנתיים מסמנים עבור משפחותיהם, ועבור כולנו, נקודת מפנה. אולם בתוך תחושת ההקלה והאיחוד, עולה שאלה כבדה ומורכבת: האם המלחמה באמת נגמרה?

הנשיא טראמפ בנאומו בכנסת שידר תחושה של סיום, של הכרעה - "ניצחתם, קחו את זה". אך הזיכרון ההיסטורי שלנו, בטח לגבי עזה, מלמד אחרת. עזה הייתה וכנראה תישאר מוקד של מאבק, כאב ודילמות לאומיות כפי שהייתה מזה שבעה עשורים.

החל מרצח רועי רוטברג בשנת 1956 ונאום משה דיין לאחריו ("...קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים"), על דרך מלחמות 1967 ו-1973, שתי האינתיפאדות, המבצעים הצבאיים של 2008, 2012, 2014, גלי ההסלמה ב-2020, 2021, 2022 וכלה במלחמת חרבות ברזל. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהשקט בעזה לעיתים זמני בלבד.

1. עידן חדש של מעורבות בינלאומית

   כיום אנו ניצבים בעיצומו של פרק חדש. מעולם לא חווינו רמת מעורבות כה אינטימית, ישירה ואגרסיבית של הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארצות הברית בהובלת הנשיא עצמו. שתי אפשרויות נראות ועומדות:
   
   הראשונה: המעורבות הזו, למעשה סוג של בינאום הסכסוך בעזה, תימשך ותעצב את המציאות באזור לשנים קדימה, ואם בראייתם תצליח תופנה גם לאיו"ש. 
   
   השנייה: ברגע שיתעוררו אתגרים אחרים בעולם תשומת הלב תוסט, והקהילה הבינלאומית וארה"ב במיוחד, תיסוג. אנחנו, כרגיל, נישאר להתמודד לבד עם הסוגיה הפלסטינית בכלל והעזתית בפרט.

2. המציאות בשטח - נוכחות צה"ל ועתיד השליטה

   נכון לעכשיו צה"ל מחזיק בשליטה בכ-50% משטח הרצועה. השאלה המרכזית היא אם ישראל תמשיך להחזיק בשטח בהיקף זה, או שתבחר בהדרגתיות ביציאה ממנו. המעורבות הבין-לאומית בעזה, בשונה מהמצב בלבנון, שבו יש לנו מתוקף הסכם חופש מבצעי, מגבילה את חופש הפעולה של ישראל. אם ייפרסו כוחות בינלאומיים או ערביים ברצועה, ישראל תתקשה להפעיל כוח ולסכל איומים כפי שעשתה בעבר.

   

   כבר כעת אנו רואים כיצד חלקים מהוואקום שנוצר נתפסים על ידי גורמים המזוהים עם חמאס. האם זה מצב זמני בלבד? האם יתאפשר פירוק מלא של שלטון חמאס או שייכנס כוח חלופי בין-לאומי או אזורי? שאלות אלה יוכרזו בשבועות וחודשים הקרובים.

   2א חמאס שלאחר המלחמה ארגון חדש במבנה, ישן באידיאולוגיה

    

   חמאס של היום איננו אותו חמאס של ה-7 באוקטובר. שדרת הפיקוד של "חמאס פנים", הנהגת הארגון שפעלה מתוך הרצועה, למעשה נעלמה כמעט לחלוטין. הדבר מזכיר את מה שעשו האמריקנים לאל-קאעידה לאחר מתקפות ה-11 בספטמבר, כאשר חיסלו באופן שיטתי את כל דרגי ההנהגה המרכזיים וחיסלו את הארגון (אך גם נכון להזכיר שמהם נולד דאעש). 
   
   כבר עתה ניתן להבחין בהתנהגות שונה של החמאס: הסכמתו לשחרר את כל החטופים החיים, וכן העובדה שאפשר לאנשים שלנו לדבר עם משפחותיהם באמצעות מכשירי הטלפון הסלולריים שלהם - הן עדויות לשינוי גישה מסוים, גם אם חלקי. יש הטוענים, שייתכן שמגעים עקיפים או מסרים אמריקניים לארגון רמזו כי התנהגות מתונה מצד החמאס תיענה בהקלות או בערבויות מדיניות מצד וושינגטון מול ישראל.
   
   

   

   
   
   עם זאת, יש לזכור: חמאס שלאחר השנתיים האחרונות הוא ארגון אחר,  אך לא בהכרח מסוכן פחות ומתון יותר. נצטרך להעמיק את האיסוף המודיעיני עליו כדי להבין את מבנהו החדש, המפקדים שיעלו, את מקורות כוחו ואת תהליכי השיקום הארגוני שהוא יעבור.
   
   הנהגת החוץ של חמאס נותרה על כנה, לפחות לעת עתה, והיא צפויה לנסות ולהכתיב את המדיניות קדימה. ייתכן, וזו תקוות שווא, שהמכה הקשה שספג תגרום לו לשקול קבלת מציאות אחרת ברצועה, אך כאמור, היסטוריית הארגון מלמדת אחרת.
   
   חמאס נותר נאמן לאג’נדה של תנועת "האחים המוסלמים", המבוססת על חזון ארוך טווח, סבלנות ואורך רוח. כל ויתור טקטי מצדו, אם בכלל יתרחש, יהיה אך ורק מתוך ראייה אסטרטגית של בנייה מחודשת והתעצמות לקראת ניסיון עתידי להשיב את שליטתו על הרצועה ואף על איו"ש - גם במישור הפוליטי וכאן טמונה הסכנה.

3. שיקום עזה - בין תקווה לשחזור טעויות ומלא שאלות פתוחות

   הקהילה הבין-לאומית ניצבת בפני מבחן: האם תצליח לפרק את חמאס מנשקו? והאם תוביל תהליך שיקום אמיתי של הרצועה, שכוללת הכנסת סיוע הומניטרי והקמת מוסדות אזרחיים, תשתיות, מערכות חינוך ובריאות, שייצרו מציאות חדשה של תקווה, או שנחזור שוב לדפוס המוכר של הזרמת כספים בלא פיקוח, אשר מחזקים את האליטה ואת מנגנוני הטרור על חשבון האוכלוסייה?
   
   אם יבחרו בדרך השנייה, חמאס ישוב ויתעצם מתוך ההריסות, כפי שעשה בעבר.
   
   

   

4. ישראל והחברה הישראלית - דילמות פנימיות

   בתוך כל אלה, ישראל עומדת בפני הכרעה פנימית עמוקה: לאן נלך ביום שאחרי? האם יקום מנהיג שיאמר, כפי שאמר אהוד ברק בשנת 2000 על השהייה 18 שנה בלבנון, "חוזרים הביתה", ויעמוד מאחורי הדברים? או שהטראומה של השביעי באוקטובר תגרום לציבור הישראלי להאמין שאין ברירה אלא להישאר ברצועה?
   
   ההחלטה הזו לא תהיה ביטחונית בלבד, אלא גם רגשית וחברתית.

5. קו הגבול והעתיד

   כך או כך ישראל תהיה חייבת לפעול לסיכול טרור ובעיקר להחזרת חלליה עד האחרון שבהם לישראל. ברור שקו הפרימטר (קו הביטחון סביב הרצועה) יידרש להיות מעובה ומחוזק כדי להבטיח ביטחון ממשי ותחושת ביטחון לתושבי העוטף.
   
   רק אם הם יוכלו לשוב לבתיהם בשקט ובאמון, ניתן יהיה לומר שישראל התחילה לשוב לעצמה.

6. קווי המתאר של תוכנית השיקום והביטחון בעזה

   עיקרי ההצעה שברובם כרגע עם סימן שאלה.

7. שאלות פתוחות לגבי סוגית בביטחון

   • החמאס - איך יפורק נשקם? אין מנגנון אכיפה ברור.
   
   • סוררים שיחליטו לירות פתאום תלול מסלול או נ"ט.
   
   • מי מטפל בהשמדת תשתיות הטרור, המנהרות, ומפעלי יצור נשק?
   
   

   

   
   
   • הקמת כוח ייצוב בינלאומי (ISF) לאימון המשטרה הפלסטינית, לאבטחת הגבולות ולתיאום נסיגת צה"ל בהדרגה, עד שיובטח פירוז מלא. בניין כוח זהו אירוע ארוך ואין שום קונץ פטנט בקיצור לו"ז.
   
   • זהות המדינות שיתרמו כוחות, אופן המימון, ומנגנון הפיקוח על פירוז ודה-קונפליקציה ובעיקר - לו"ז.
   
   • לגבי ממשל וכלכלה הקמת ממשל זמני בעזה - באמצעות ועדה פלסטינית טכנוקרטית, א-פוליטית, שתפעל תחת פיקוחה של "מועצת שלום" בינלאומית בהובלת ארצות הברית, טוני בלייר ומדינות שותפות נוספות. מי ומתי פועל להקמתה? תוכנית הרפורמה המקיפה ברשות הפלסטינית, הכוללת חיזוק מערכות הניהול, האכיפה והמשילות, כהכנה להעברת האחריות על הרצועה לידיה - הרשות של היום והסטגנציה שלה ושל מנהיגיה אינם מאפשרים אפילו לא דבר הקרוב לכך.
   
   במקביל, אמור להיות מוקם ערוץ דיאלוג מדיני ישיר בין ישראל לנציגות פלסטינית, בחסות ארצות הברית. הצלחה במהלכים אלה תדרוש שילוב זהיר בין אינטרסים ביטחוניים, יציבות פוליטית והון בין-לאומי, שלוש אבני היסוד שעליהן תיבחן "עזה החדשה". נוכח הסטגנציה של הרשות מסתמן שזו תוכנית שאפתנית ביותר המבוססת הרבה  על ווישפול טינקינג וכאמור ימים יגידו.

8. מבט קדימה

   החזרת כל החטופים היא סגירת מעגל משמעותית ליום ה-7 באוקטובר, אך נותרנו עם חלק מהחללים שנשארו ברצועה ועם שאלות רבות ליום שאחרי. אפשר והחזרת החטופים הביתה זה הדבר היחיד שיתבצע הלכה למעשה מכל התוכנית הגדולה שהוצבה, אך ובכל זאת - יש הזדמנויות חדשות לפנינו, הזקוקות למעוף מנהיגותי ולראייה אזורית רחבה.
   
   פרסומים על מעורבות אינדונזית, גם אם טרם התממשו, מהווים סנונית ראשונה. אינדונזיה, מדינה של כ-280 מיליון איש, אחת הכלכלות הגדולות בדרום-מזרח אסיה, מדינה מוסלמית מתונה עם שיעור צמיחה של כ-5% בשנה, טומנת בחובה פוטנציאל עצום לשיתופי פעולה עם ישראל ביום שאחרי.
   
   ההתבטאות היום של נשיא לבנון ג’וזף עאון, שאמר "עלינו לשאת ולתת עם ישראל, ביירות לא יכולה ללכת נגד כיוון הזרם בו מתקדם המזרח התיכון", הינה עוד הזדמנות שחשוב מאד לנצלה ולא לאבד את האופציה להפיכת לבנון למקום טוב יותר משהיה עבורנו ב-50 השנים האחרונות.
   
   

   

   
   
   גם ערב הסעודית ניצבת בצומת היסטורית: לאחר מלחמת 12 הימים עם איראן, והחשיפה לכוחו של הציוד והטכנולוגיה האמריקנית והישראלית, היא מבקשת לקבל מארצות הברית הכרה רשמית, ואיזה סוג של הסכם הגנה (קטאר קיבלה) וציוד מתקדם ללא מגבלות. ביקורו הצפוי של יורש העצר הסעודי בוושינגטון במהלך נובמבר עשוי לשמש חלון הזדמנות אזורי לקידום הסוגיה הזו ולפריצת דרך.
   
   מדינות השלום, ובראשן מצרים וירדן - אך גם האמירויות, בחרין, ומרוקו, זקוקות לאיחוי הקשר המדיני הבכיר איתנו ועם ההנהגה שלנו לאחר המלחמה. שוב השלום עימן עמד במבחן כה קשה ושרד והוכיח עצמו כנכס אסטרטגי. פעם נוספת הלקח מלחימה ב-7 זירות במקביל הינו עד כמה השלום איתן הינו אסטרטגי ומאבני הראשה במדיניות הביטחון הלאומית שלנו. בזה אנו חייבים שיקום ושדרוג מיידי.

ישראל ניצבת בשלב חדש של אתגרים והזדמנויות. היכולת למנף את השינוי במזרח התיכון תלויה בשילוב נדיר של תבונה ביטחונית, אחריות מדינית ומנהיגות אמיצה. היום שאחרי – מתחיל מהיום. היום שאחרי איננו תאריך ביומן - הוא תהליך שראשיתו היום, ועתידו ייקבע בידי אלו שיעזו.

>>>זהר פלטי שימש כראש מנהלת המודיעין במוסד וכראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. כיום עמית במכון וושינגטון