צה"ל צריך להיבנות למלחמה הבאה - לא לקודמת

הטראומה העמוקה שהותירה מלחמת 7 באוקטובר, ובעקבות זאת שפע התקציבים שהועמדו לרשות מערכת הביטחון, עלולים לגרום לכך שצה"ל ישקיע בשורה ארוכה של תוכניות בניין כוח והצטיידות, ללא הגדרת עדיפויות ברורה. הגדרה כזו אמורה להיעשות מלמעלה, בתכנון מטכ"לי, על פי מתווי האיומים החזויים למלחמה הבאה, אם תתרחש. יש להגדיר מהם המצוקות והפערים העיקריים ביכולות צה"ל ולכוון את השקעות בניין הכוח אליהן. במידה רבה זה קורה בפועל. ועדיין, יש חשש שחלק גדול ממאמצי בניין הכוח וההשקעות שבו יתחלקו לרוחב החזית באופן תוספתי - בחלקם למסגרות לחימה ולאמצעים שהיו רלוונטיים יותר למלחמה הקודמת מאשר לזו שתבוא.

לא רק שהשקעה כזאת עלולה להיות לא אופטימלית מבחינת תפוקות הביטחון; היא גם עלולה להגדיל את תקציב הביטחון מעבר לנדרש ולפגוע בהוצאות אזרחיות חשובות ובאיתנותה הכלכלית של ישראל.

מעל לכול, אין להתכונן למלחמה הקודמת.

זירות האיום

חיזבאללה איננו קיים יותר כצבא טרור אימתני למדי על גבולה הצפוני של ישראל, המסוגל לפלישה מהירה לשטחה ומאיים בכיבוש הגליל. אין פירוש הדבר שאין יותר איום מצד חיזבאללה. התקוות שהארגון יפורק מנשקו הן, להערכת כותב שורות אלו, קלושות. במציאות, חיזבאללה עושה מאמצים גדולים להשתקם, והתלקחויות של לחימה מולו בהחלט צפויות. ובכל זאת, חיזבאללה חלש בהרבה משהיה, איבד את העורף שלו בסוריה, וישראל לא תאפשר לו - בעיקר באמצעות חיל האוויר וכוחות מיוחדים - לשוב בעוצמה לדרום לבנון.

מוקדם לקבוע לאן יתפתח המצב ברצועת עזה בעקבות ההפסקה הנוכחית של המלחמה העצימה. עיקר מסגרותיו הלוחמות של חמאס, תשתיותיו בתחום ייצור הטילים ושדרת הפיקוד שלו רוסקו במלחמה. עם זאת, קשה להאמין שחמאס יסכים להתפרק מנשקו או שיפורק מנשקו על ידי כוחות בין-לאומיים, על פי תוכנית טראמפ. להפך, חמאס מחזק את שליטתו בשטח ומגייס לוחמים חדשים. לפיכך, הלוחמה מול חמאס עלולה לשוב ולהתלקח, ואולי אפילו להוביל למתקפה צה"לית לכיבוש השטחים שנותרו בשליטתו של הארגון ברצועה מעבר לקו הצהוב, עתה כשהחטופים לא בידיו. נחזור לאתגרים הצבאיים הכרוכים בכך בהמשך.

האיום הביטחוני העיקרי על ישראל נותרה איראן - בראש וראשונה תוכנית הגרעין, ולצידה מאמציה לחדש את מערך הטילים הבליסטיים שלה, כמותית ואיכותית. מאז ריסוק "טבעת האש" של איראן סביב ישראל הפך העימות הישיר בין השתיים לממשי וצפוי הרבה יותר. אפשר להניח שנגד איומים אלה משקיעה ישראל, כנדרש, את מרב המאמצים בתחומי המודיעין, הטכנולוגיה ובניין הכוח, להתקפה ולהגנה כאחד.

זירה נוספת, משנית אבל עדיין חשובה, וכזו שבה נתגלו מצוקות ופערים גדולים ביכולת הישראלית, היא האיום החות'י מתימן, הן בירי על ישראל אבל בעיקר בסגירת מצרי באב אל-מנדב לשיט והשבתת נמל אילת. לחיל האוויר ולחיל הים תפקיד מוביל בהתמודדות עם הבעיה, ובצד זאת יש לבחון את אפשרויות הפעולה בתוך תימן ובקרבתה, ככל הניתן בשיתוף פעולה עם ממשלת תימן השולטת בדרום המדינה ועם ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ ושכנות אחרות.

ביהודה ושומרון נותר פוטנציאל התלקחות לטנטי ברמות שונות של אלימות. לנוכח שיתוף הפעולה הביטחוני מצד הרשות הפלסטינית, מוגבל ככל שיהיה, והפעילות הצה"לית האינטנסיבית, קשה לראות כרגע אפשרות של מתקפה צבאית כוללת, בסגנון 7 באוקטובר, על ידי חמאס או על ידי כוחות הרשות הפלסטינית. אבל יש לקחת בחשבון התקפה מאורגנת אפשרית על יישובים מעבר לקו הירוק וגם בתוכו.

יש הרואים במצרים של א-סיסי אויב בעין, שעשוי ליזום מלחמה עם ישראל או להתגלגל אליה. אינני שותף להערכה זו. אבל מי שמחזיק בה צריך לזכור שמצרים תלויה בארצות הברית מבחינה צבאית אפילו יותר מישראל, ושאספקת הנשק והתחמושת האמריקנית אליה צפויה להיות משותקת במקרה של מלחמה. בנוסף, חציית מרחבי סיני מהווה אתגר לוגיסטי ומבצעי אדיר, פינוי מאוכלוסייה ומתכסית, והעוצבות המצריות והלוגיסטיקה שלהן, בעלות החתימה גבוהה, תהיינה חשופות מאוד להתקפה מן האוויר. כמו כן, חיל האוויר מסוגל בזמן קצר להשמיד את הגשרים ולחסום את המנהרות לרוחב תעלת סואץ. אלו הן עובדות יסוד צבאיות בזירה זו, ומצרים מודעת להן היטב.

מובן שצה"ל חייב במוכנות בסיסית לכל איום על גבולות ישראל, כולל מכיוון מצרים. מוכנות כזאת עומדת בחשבון אחרון גם ביסוד ההרתעה הישראלית מהתממשות האיום. לפי פרסומים גלויים, יש לצה"ל 6-5 אוגדות תמרון ומספר דומה של אוגדות מרחביות. במקרה הצורך, די בכך לריכוז עיקר הכוח בדרום מול האיום היבשתי העיקרי על ישראל, על פי העקרונות הקלאסיים של תורת הביטחון. בקרב משולב אוויר-יבשה, בתנאים אלו, יש לישראל יתרון מובהק.

בעקבות שינוי המשטר בסוריה, יש הרואים בטורקיה איום צבאי אקטואלי. שוב, זה עניין של הערכה, הן ביחס להיתכנות העימות והן ביחס לקווי המתאר שלו. אין ספק בעוינותה של טורקיה של ארדואן כלפי ישראל, שהתחדדה מאוד בעקבות המלחמה, ובחזון ההגמוניה האזורית שלה. אבל מכאן רב המרחק לנכונות להסתכנות של ארדואן בעימות צבאי ישיר מול ישראל. גם בזירה זו, עימות צבאי כזה, אם יקרה, צפוי להתרחש במרחק מאות קילומטרים מטורקיה, מול אתגרים לוגיסטיים ומבצעיים גדולים, נגד עדיפותו של חיל האוויר הישראלי, ובקרבת עיקר כוחו היבשתי של צה"ל. יתרה מזאת, כפי שממשלה ורוב שיעי בעיראק אינם רוצים שליטה איראנית בעיראק, גם הממשל החדש בסוריה, שהסתייע ומסתייע רבות בטורקיה, אינו צפוי לראות את עצמו כמדינה ואסלית במרחב עותומאני.

סדר העדיפויות בבניין הכוח

יש להישמר מהאפשרות שחלק ניכר ממאמצי בניין הכוח של צה"ל יהיה מכוון הטראומה של 7 באוקטובר והמלחמה האחרונה. "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים", אלא שאיום מתקפת 7 באוקטובר לא שרד בצורתו הקודמת, והמענים ביחס אליו מצויים בעיקרם במקומות אחרים.

ברור שיש צורך מידי בשיקום מערכות נשק שנשחקו מאוד במלחמה, בחידוש המלאים, בחזרה לשירות סדיר של שלוש שנים, ובהתאמות שונות אחרות. אולם, אין להניח, במפורש או במובלע, שהמלחמה הבאה בעצימות גבוהה תארך אף היא שנתיים, ולהיכנס להשקעות יקרות מאוד כתוצאה מכך. יש לראות את התמשכות המלחמה האחרונה כחריג, שסיבותיו ידונו בהמשך. אף על פי שהיא הייתה הכרחית בנסיבות שנוצרו, מלחמה ארוכה עומדת בניגוד לעקרונות תורת הביטחון. מובן שאין לשלול את האפשרות שמלחמה עתידית בלתי חזויה בעצימות גבוהה עלולה להתארך. אולם, ישראל עמדה במיצובה הביטחוני הנוכחי אף בפרופיל מלחמה כזה, גם אם במחיר התשה קשה של אנשי הסדיר והמילואים וציוד הלחימה. היא תעמוד בו גם בעתיד, אם יתממש, מבלי לשעבד מראש את תקציב הביטחון, ותקציב המדינה, לתרחיש קיצון.

בניגוד לדעה ששררה לאחר פרוץ המלחמה הקודמת, צה"ל לא קטן מדי למשימותיו. הוא אחד הצבאות הגדולים בעולם, ומונה עשרות חטיבות לוחמות בסדיר ובמילואים. לא רק שאיום הפלישה של צבאות טרור אל מעבר לגבול רוסק בעיקרו; המענה המיידי לפשיטות כאלה הוא קימום מערך ההגמ"ר ביישובים לאורך הגבול, שנסמך על יושביהם ולכן זמין מיידית, שמבוסס בחלקו הגדול על משוחררי מילואים, ושחימושו קל, פשוט וזול בהרבה מזה של עוצבות השדה הכבדות. על רקע זה, הזנחת כיתות הכוננות לפני 7 באוקטובר ביישובים של עוטף עזה זועקת לשמיים. הקמת אוגדה 96, במתווה הגמ"ר כזה, בעקבות המלחמה, לאורך הגבול המזרחי, היא הצעד הנכון, האפקטיבי והחסכוני באמצעים, שיש לקיימו בכל הגבולות.

התארכות המלחמה הקודמת נעוצה בעיקרה במערכה ברצועת עזה. בניגוד אליה, הן מול חיזבאללה, כשיצא צה"ל סוף סוף למתקפה עצימה בלבנון, והן במערכת 12 הימים מול איראן, הגיעה ישראל להישגים מוחצים בזמן קצר מאוד. יש להבין שהתמשכות הלחימה ברצועה נבעה רובה ככולה, מחוץ לבעיית החטופים, מגורם התת-קרקע, שכוחות חמאס נעלמים בתוכה ומגיחים ממנה. גם לאחר שנתיים צה"ל לא מצא מענה אפקטיבי הן לכניסה למנהרות לצורך טיהורן והן להריסתן. הבעיה הטקטית שהציב מערך זה בין מאות הקילומטרים, החפור בסלעי אבן חול רכה שמבדילים את הרצועה מיתר החזיתות, ידועה ומוכרת. אבל ספק אם משמעותה האסטרטגית הופנמה.

שכן, בהיעדר תשובה אפקטיבית לבעיה, המענה שצה"ל נאלץ לנקוט היה הצפת השטח בכוחות, עד 6-5 אוגדות בתקופת השיא של המערכה - בדומה להיקף הכוחות שצה"ל הפעיל נגד צבאות מצרים וסוריה ביחד במלחמת יום הכיפורים. ולמרות זאת, נמשכה המערכה שנתיים ולא הגיעה לכלל הכרעה. על פניו ברור שיש כאן משהו לא סביר.

זוהי המצוקה האסטרטגית העיקרית שנתגלה במלחמה, וספק אם קיימת מודעות מספקת לגבי האופן שבו היא מטה את הפקת הלקחים מהמלחמה. מצוקתו העיקרית של צבא יבשה היא לא מראית העין של מחסור בעוצבות כבדות נוספות, אלא היעדר מענה הולם לנטרול התת-קרקע - מעל לכל לטיהורו, וגם להשמדתו - בתחומי הטכנולוגיה, תורת הלחימה, בניין הכוח ואימונו. יש מקום לתהייה אם צה"ל הפנים עד הסוף את שורש המצוקה וממוקד באורח הולם בפתרונה.

סיכום

• מערכות נשק שנפגעו ונשחקו במלחמה דורשות כמובן שיקום. אבל במקביל, מול הפיחות באיום היבשתי מצד צבאות טרור ולנוכח בעיית היסוד של התת-קרקע ברצועת עזה, יש להתאים את בניין הכוח של צה"ל לאתגרים הרלוונטיים.
• בזירות היבשה הקרובות יש להתמקד במערך ההגמ"ר לאבטחת הגבולות, ובפתרונות כוללים לנטרול מערך התת-קרקע בעזה, בהתקפה.
• הזירה האיראנית נמצאת בעדיפות עליונה, והצרכים החיוניים בה, כלחימה במעגל הרחוק, ממשיכים להיות קשורים הדוקות בחיל האוויר, במערך היירוט ובמודיעין. בדרגת חשיבות נמוכה בהרבה נמצא במעגל הרחוק גם האיום החות'י מתימן.
• פערים גדולים אחרים נוגעים להתמודדות עם טילי שיוט, רחפנים וטילי נ"ט. כיווניי הפיתוח וההצטיידות בהקשר אליהם קשורים כולם פחות לפלטפורמות היבשתיות הכבדות עצמן ויותר למערכות אקטיביות של שיבוש ויירוט, כולל לייזר ומערכות כמו מעיל רוח וחץ דורבן לרק"ם.
• אין להיגרר להשקעות תוספתיות לכל אורך החזית, בבחינת "טוב שיהיה" ו"ליתר ביטחון" - כשמערכת הביטחון פועלת כמעין פדרציה של זרועות וחילות שלכל אחד מהם מוקצה חלק בעוגה.
• בניגוד לביקורות שרווחו בתחילת המלחמה, להשקעות בטכנולוגיה, כמו גם בחיל האוויר, תפקיד מוביל בבניין הכוח לאתגרי המלחמה הבאה. במסגרת זו גם על חיל האוויר למקד את דרישותיו. לדוגמה, האם באמת, לאחר שמערך מסוקי הקרב תוכנן להיסגר לפני המלחמה, יש לחדש אותו בהשקעת עתק? הוא מוצג כמענה להתקפת פתע של צבאות טרור קלים, וגם מילא במלחמה פער שהתגלה ביירוט של טילי שיוט, שהם קטנים, איטיים וטסים נמוך. המסק"רים הם מערכת יקרה ומשוכללת שנועדה ללוחמה נגד עוצבות משוריינות. ייתכן מאוד שטייסת מטוסים קלים וזולים בהרבה בקנייה ובאחזקה, שמיועדים למשימה מסוג זה, כמו הסקיי-וורדן (Sky-Warden), גרסה צבאית משוריינת, מצוידת וחמושה היטב של מטוס הריסוס אייר טרקטור 802, שמשמשת גם את כוחות ארצות הברית, הם מענה מיטבי יותר אל מול חדירת פתע של צבאות טרור. גם נגד טילי שיוט, המסק"רים נראים בעיקר כפתרון זמני.
• מיקוד השקעות צה"ל ואופטימיזציה שלהם לקראת אתגרי המלחמה הבאה הם חיוניים - מבצעית ותקציבית כאחד.

>>> פרופ' עזר גת הוא מופקד קתדרת עזר ויצמן לביטחון לאומי וראש תוכניות המ"א האקזקוטיבית והבין-לאומית בביטחון ודיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס א.מ.ת במדע המדינה ואסטרטגיה, ויועץ אקדמי למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)