הפחד של נתניהו משאיר את ישראל תקועה בעזה

נתניהו לא מפספס הזדמנות לפספס. פסגת שארם הייתה הזדמנות ענקית, ונתניהו נבהל ממנה. כמו ילד מבוהל שברח מהרכבת שטראמפ העלה אותו בכוח, הוא נס מההזדמנות שאומנם כפה טראמפ על ישראל, אך מנהיג בעל שיעור קומה לא היה מחמיץ את ההזדמנות לקחת לידיו את האפשרות להוביל לשינוי מדיני אזורי גדול. אך לא כך נתניהו, ו"המזרח התיכון החדש" עליו דיבר טראמפ - נותר בשיממונו. ישראל "בחרה" בהיעדרותה להיות במעמד שווה לחמאס. היא הותירה אחרים כמובילים, והם מחליטים עליה כמו על אויביה. אוי לבושה.

המחדל העצום של כל המלחמה חוזר על עצמו גם הפעם. גם באיראן השגנו הישגים צבאיים מצוינים, אבל באפס מדינאות לא נוצרו התנאים להסדר ואיראן חוזרת להתחמש. גם בסוריה, ששם נוצרה הזדמנות פז כאשר נפל באופן לא מתוכנן בשאר אסד, ישראל העדיפה להחזיק כמה מוצבים חסרי חשיבות מאשר לתרגם את ההזדמנות להישג מדיני חשוב.

בלבנון, אילולא כפה הנשיא דאז ביידן על ישראל הסדר חדש, הממשלה לא הייתה הולכת לשום מהלך מדיני. היא הייתה מעדיפה להתכסות בסיפור ההצלחה של חיסול נסראללה, שגם הוא היה נסיבתי אחרי שהממשלה נמנעה מלהיכנס למלחמה שם קרוב לשנה. למזלנו, התערבות של ביידן מנעה הצטרפות חיזבאללה להתקפת חמאס ב-"Don’t" המפורסם, ואפשרה לישראל בסוף השנה, בצעד שהוביל למשנהו, להשיג פגיעה קשה בחיזבאללה.

הסלטה של נתניהו לא הובילה לשום מקום

את ההסכם הנוכחי עם חמאס אפשר היה לעשות כבר בחודש יוני שנה שעברה, ולמעשה ההסכם כעת, בשינוי הקווים, דומה ביותר להצעת נתניהו מסוף מאי 2024, הצעה שעליה התבססו כל הצעות האמריקניות החל מביידן ואחר כך וויטקוף. שם, למרות נכונות חמאס כל הזמן לשחרר את כל החטופים בתמורה להפסקת המלחמה וקבלת ערבויות, נתניהו היה זה שהכניס את השלבים, שנועדו גם וגם: להקטין מספרית את היקף "בעיית החטופים", שההפגנות הלא מחייבות הטרידה אותו, ומאידך ניתן יהיה להמשיך את המלחמה ששירתה נאמנה את שרידות הקואליציה וסיבות לדחיות המשפט. יתרה מכך, הפלת האשמה על חמאס, שכפי שמסתבר עתה שאכן הוא מוכן להחזיר את החטופים מול הפסקת המלחמה, אמורה הייתה לשרת את הלגיטימציה להמשכתה. אלא שההפרה החד-צדדית הבוטה של ישראל בחודש פברואר האחרון, מבלי להיכנס לדיון על שלב ב', הביאה לשבירת אמון העולם ולהידרדרות מדינית עצומה, קריסת מעמדה של ישראל והעלאת קרנם של הפלסטינים לכדי הצהרת ניו יורק, שבה תמכו 142 מדינות בהקמת מדינה פלסטינית.

נתניהו הלך זחוח לבית הלבן אחרי נאום התוכחה מול אולם ריק בעצרת האו"ם, שבה העלה על נס את מלחמתה של ישראל בטרור ולא הזכיר אפילו לא פעם אחת את סיום המלחמה. הוא נקלע כעבור שלושה ימים לאמבוש כפול ויצא עם התנצלות מתוקשרת ומשפילה מול קטאר, ונאום "כניעה" על סיום המלחמה.

אם למישהו היה ספק כי נתניהו אכן עשה מעבר מהותי, מעבר לסלטה של השופרות, ועבר מ"הניצחון המוחלט" לשלום הנשגב, בא רגע הבריחה מפסגת שארם א-שייח' והוכיחה שנתניהו רק עלה בטעות קומה עם טראמפ ל"מזרח תיכון חדש", וברגע שהאחרון סיים את נאום החנינה בכנסת, טס חזרה למטה, למרתף הפוליטי, שם עושים רק מה שמוכרחים ומסתפקים בעיקר בבניית סיפורי בדים.

נתניהו הוא כנראה לא הגיבור מנאום וויטקוף בכיכר, על מנהיגים אמיצים שמסוגלים להתעלות ולעשות שלום. הוא שייך לצד הקטן והמפוחד, זה שמסתתר כבר שנתיים מאחורי הישגי צה"ל ולא לוקח שום יוזמה או החלטה מדינית כלשהי. ראש ממשלת "קרנות המזבח" שכרגע תקוע כהוגן בשום מקום, כי להתקדם צריך יוזמה, והוא כנראה הרבה יותר טוב בלהאשים.

כמחצית מעזה נותרה חסינה

ישראל לא יכולה לחזור למלחמה, שכן טראמפ התחייב קבל עם ועדה על סיומה. ישראל לא הכינה שום תוכנית של "היום שאחרי" ונוצר כעת ואקום בעייתי בעזה. הישיבה של צה"ל על השטחים השולטים רק מאפשרת לראות יותר טוב את המחדל שמאפשר לחמאס לצאת מהחורים ולחזור לשטח.

הסיפור החדש הוא לא שאנו מחזיקים ב-53% אחוז מעזה, אלא שלחמאס יש את מחצית עזה חסינה מאימת כוחותינו. הוא כבר משמין מ-600 משאיות אספקה ביום ולא מהסס כבר לבדוק את הגבולות, כולל השהיית החזרת החללים שהתחייב כדי להרוויח זמן וליצור לעצמו מנופים נוספים לקראת השלב הבא. ישראל כלואה בתוך הרצועה ובמידה רבה ידיה קשורות מאחורי גבה עם מעט מנופים.

על החזרת כל החללים חייבת ישראל לעמוד בתקיפות ללא שום פשרה, ואף לאיים בתיאום עם האמריקנים אפילו באולטימטום להחזיר את הסיכולים הממוקדים. למרות זאת, צריך להודות על האמת, יש בעיה אמיתית באיתור מקום החללים; השטח חרב ברובו ומלא הריסות אחרי ההפצצות המאסיביות ותמרון צה"ל שם. חלק מהשומרים נהרגו ובנוסף, ההסכם לא תחום באמת בזמן.

לפעול מהר - כל עוד חמאס נותר חלש

מול השלבים הבאים הנוגעים לעתיד הרצועה ללא נוכחות חמאס, יש בעיה הרבה יותר גדולה, ובעיקר שאין באמת תוכנית. לישראל יש ארבעה מנופי לחץ: סגירת או הפחתה של הסיוע ההומניטרי, הימנעות מנסיגות נוספות, מניעת תהליך השיקום, ומנוף נוסף באמצעות האמריקנים על סילוק הנהגת החוץ. חמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי פונדמנטליסטי ואינו רוצה באמת להיעלם מהמפה, אז לא בטוח שהמנופים האלה באמת יעילים, והוא יכול לבחור להמשיך את שלטונו על גבי סבלה של האוכלוסייה גם בתנאים הנוראיים ששוררים ברצועה בלי שיקומה.

הפתרון היחידי ההגיוני להכריח אותו להתפרק הוא על בסיס פריסה של כוח זמני רב-ערבי כ"כוח מעבר", אשר ברובו יתבסס על כוחות מצריים, שיתפסו כעת את השטח כולל השטח שצה"ל אמור לסגת ממנו בשלבים. הכוח הערבי יכניס תחתיו כוחות שיטור פלסטינים - לא חמאס - שישלטו בשטח וימנעו מחמאס לחזור ולהשתלט. אבל, זה צריך להיעשות כמה שיותר מהר, כל עוד חמאס חלש מלהתנגד. במקביל, נדרש להקים מהר מאוד את הממשלה הזמנית הטכנוקרטית לניהול הרצועה תחת ועדת השלום שטראמפ הוא היו"ר שלה, ולתת לה משאבים אמיתיים לניהול שיגרום לאוכלוסייה ללכת אחריה ולנטוש את חמאס, שסבלו ממנו.

אלא, שהליכה על כוח בין-ערבי כזה, שיוכל להביא ליישום את הסכם 20 הנקודות של טראמפ, תשבש את הנרטיב שמשדר נתניהו, שבעצם מדובר רק בנסיגה חלקית ואין כאן באמת ויתור ממשי מצד ישראל. יתרה מכך, התקדמות בהסכם תביא בסופו של יום לשליטה של הרשות הפלסטינית על עזה, וחיזוקה מנוגד לאג'נדה של השותף בצלאל סמוטריץ', שלא רוצה להגיע לשם גם אם זה עוד כמה שנים.

על רקע כך שההסכם הוא למעשה מנוגד לרצונה האמיתי של ממשלת ישראל וגם נגד רצון חמאס, התוצאה שיכולה לצמוח לנגד עינינו היא תקיעות, תרתי משמע, של המצב, כולל של ישראל בבוץ של עזה, ואפשרות לחמאס לצמוח לאט מחדש. הכול תלוי כעת בלחץ האמריקני ובלחץ המדינות הערביות לממש את ההסכם, ובשלב הראשון להפוך את החורים לגבינה, כלומר להשלים תוכנית מלאה ליישום מעשי של העקרונות שנקבעו. המבחן של טראמפ הוא לא בנאום הסחבק בכנסת, אלא ביישום תוכניתו בשטח.

אי אפשר בשעה זאת של הקלה לאומית כל כך גדולה, עם חזרת החטופים ועל אף שטרם חזר החלל האחרון, שלא להביע הערכה עמוקה למשפחות החטופים על מאבקם, שהפך למאבק לאומי של כולנו. זהו מאבק נחוש שייזכר בהיסטוריה כזה ששמר על הזהות הלאומית והערכית של מדינת ישראל ואחדותה האמיתית. נדרש להוקיר את צה"ל שנלחם שנתיים קשות ללא הפוגה במטרה העליונה לשחרר את החטופים. נדרש לחבק את המשפחות השכולות ששילמו את היקר מכל של בניהם הגיבורים שהסתערו באומץ וללא היסוס, והוקרה לפצועים ולפגועי הנפש שנדרשים לשנים ארוכות של שיקום. הערכה גם לאיש מיוחד כמו ניצן אלון, איש אציל נפש שלא ויתר על החזרת החטופים.