המחאות באיראן: סימפטום נוסף למחלה חשוכת מרפא

בחידוש המחאה העממית באיראן בימים האחרונים לא היה כדי להפתיע איש. במדינה שבה שיעור האינפלציה חצה את רף ה-50%, מחירי מוצרי המזון עלו בלמעלה מ-60% וכשליש מהאזרחים מוגדרים כחיים בעוני מוחלט; במדינה שבה האזרחים נאלצים להתמודד עם מצוקת חשמל חמורה ועם קריסה מתמשכת של משק המים - שגם גשמי השבועות האחרונות לא יפתרו - היה ברור כי הטריגר לחידוש המחאה הוא רק עניין של זמן. יתרה מזו, על רקע גלי המחאה העממית בשנים האחרונות, הזהירו רבים באיראן מפני החרפת הייאוש ואובדן האמון הציבורי בשלטונות. כבר לפני שש שנים, בעקבות מהומות הדלק שפרצו בנובמבר 2019, הזהיר הפרשן הפוליטי והעיתונאי האיראני אמיר מוחביאן שהחברה האיראנית יושבת על "פצצה חברתית" שעלולה להתפוצץ בכל רגע. גם הסוציולוג מוחמד פאזלי התריע אז כי החברה האיראנית עוברת משלב חוסר שביעות הרצון לשלב הכעס והשנאה.

גלי המחאה הפכו בשנים האחרונות לחריגים הן בהיקף המפגינים, הן בפריסתם הגיאוגרפית, הן בתדירותם והן בקיצוניותם ביחס לעבר, המתבטאת בגילויי אלימות ובסיסמאות הנשמעות נגד עצם קיומו של המשטר. בסוף 2017 פרצו הפגנות מחאה בעשרות ערים ברחבי איראן על רקע החרפת המשבר הכלכלי. גל מהומות נוסף, רחב אף יותר, פרץ בנובמבר 2019 בעקבות החלטת השלטונות להעלות בשיעור חד את מחירי הדלק. גל הפגנות נוסף פרץ במאי 2022 במחאה על עליות חדות במחירי מוצרי היסוד. שיא המחאות הגיע בספטמבר 2022 בעקבות מותה של הצעירה האיראנית מהסא אמיני, שמתה במהלך מעצרה בידי משטרת הצניעות, לאחר שנעצרה בגין אי-הקפדה על עטיית הרעלה.

ואולם, אף על פי שהשלטונות האיראניים הורגלו לגלים חוזרים של מחאה, כל גל חדש מציב אתגר נוסף בפני המשטר בטהראן. את הטריגר סיפקה הפעם הקריסה המתמשכת בערך המטבע האיראני. הריאל, שנסחר בסוף 2023 בשער של כ-500 אלף ריאל לדולר אמריקני אחד, נסחר בסוף 2025 בשער של כ-1.5 מיליון ריאל לדולר. סוחרי הבאזאר בטהראן, ובמיוחד אלה מביניהם העוסקים במסחר במוצרים מיובאים מחו"ל, היו הראשונים לצאת להפגין. עד מהרה הצטרפו אליהם אלפי אזרחים נוספים בטהראן ובכמה ערים נוספות, וביומה השלישי של המחאה הצטרפו גם סטודנטים בכמה אוניברסיטאות ברחבי המדינה, שאותם אין קושי לשכנע לצאת ולהפגין. על הפער המתרחב בין הצעירים לבין השלטונות הצביע כבר במאי 1998 סטודנט איראני, שבתגובה לקריאתו של איש דת לצעירים שלא לחרוג מגבולות "האיסלאם הנכון", כתב כי הבעיה המרכזית אינה הצעירים אלא אנשי הדת השמרנים שבשלטון הנוסעים ברחוב חד-סטרי, נגד כיוון התנועה.

את סימני המחאה ניתן היה לזהות בבירור כבר ימים אחדים קודם לכן בעקבות ביקורת ציבורית ופוליטית גוברת על הממשלה, לאחר שזו הגישה לאישור הפרלמנט האיראני (המג'לס) את הצעת התקציב לשנה הבאה. הצעה זו כללה העלאות חדות במחירים ובמיסוי כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי החמור. לא בכדי מיהרו יריביו הפוליטיים של הנשיא, שניתן להניח שלפחות חלקם לא הזילו דמעה בעקבות התפרצות המחאה בבאזאר של טהראן, לנצל את המצב כדי להחליש עוד יותר את מעמדו הפוליטי הרעוע ממילא.

המבוי הסתום של המשטר בטהראן

זמן קצר לאחר מלחמת 12 הימים ביוני 2025 הצהיר מנהיג איראן, עלי ח'אמנאי, בסיפוק כי בניגוד להערכות בישראל, אזרחי איראן לא יצאו לרחובות במהלך המלחמה כדי להתקומם נגד המשטר. "הם אכן יצאו לרחובות", אמר המנהיג. "אך לא נגד המשטר האיסלאמי, אלא נגד האויב". ואכן, גם גילויי המחאה הספורדיים שאפיינו את החודשים שקדמו למלחמה, בעיקר סביב סוגיות כלכליות כגון מחאת נהגי המשאיות, נעלמו כמעט לחלוטין. אלא שזמן קצר לאחר תום המלחמה התברר כי השלטונות נותרו חסרי יכולת לספק מענה למצוקות המחריפות של אזרחי המדינה המתקשים להתמודד עם "החיים עצמם".

לא בכדי ניסו השלטונות בחודשים האחרונים למנוע התפרצות מחאה ציבורית גם במחיר פשרות מסוימות באידיאולוגיה האיסלאמית. כך, למשל, הקפיאו את יישומו של חוק הרעלה החדש, שנועד להטיל סנקציות חמורות על נשים שאינן מקפידות על כללי הלבוש, מחשש להצית גל מחאה נוסף. במחצית חודש דצמבר תגברו השלטונות את כוחות ביטחון הפנים בעקבות חשש ממחאות על רקע החלטת הממשלה לצמצם את הסובסידיות על הדלק, צעד שהוביל לעלייה ניכרת במחירי הדלק, לראשונה מאז מחאות 2019.

בכירי הממשל בטהראן מנסים בימים האחרונים להרגיע את הרוחות. הנשיא מסעוד פזשכיאן נפגש עם נציגי הסוחרים המוחים בניסיון להגיע עימם להסכמות סביב מדיניות מטבע חוץ מוסכמת. סגנו אף התנצל בפני הציבור על האינפלציה המשתוללת. עם זאת, ניכר כי אין בידי הנשיא פתרונות של ממש למשבר הנוכחי. על רקע הפגנות הימים האחרונים קיבל הנשיא את התפטרותו של נגיד הבנק המרכזי, שמונה על ידי קודמו בתפקיד, איבראהים ראיסי, בגין אחריותו לקריסת הריאל. אלא שבמקומו מינה הנשיא את נגיד הבנק המרכזי לשעבר, עבד אל-נאסר המתי, ששימש כשר הכלכלה שלו עד שהודח בראשית 2025 בידי המג'לס על רקע כישלונו לפתור את משבר המט"ח. פזשכיאן עצמו הודה לאחרונה בנאום בפני מרצים וסטודנטים, כי אינו מסוגל לעשות דבר כדי לספק מענה למצב המחמיר.

כל התערבות פומבית של ישראל עלולה רק להזיק

לנוכח חידוש המחאה יש, כרגיל, מי ששבים ומדמיינים את נפילתו הקרובה של המשטר האיסלאמי. במהלך השנים נשמעו בישראל ובמערב בהזדמנויות רבות הערכות שבישרו על קריסתו הקרובה של המשטר האיראני. בינואר 2020 העריך רזא פהלוי, בנו של מוחמד רזא שאה, שליטה האחרון של איראן לפני המהפכה, כי המשטר האיראני יקרוס "בתוך חודשים". בתוך כך, גורמים באופוזיציה האיראנית המפולגת בגולה כבר מזדרזים לקחת קרדיט על המחאה עוד בטרם התברר מי נוטל בה חלק, ומסבירנים ופוליטיקאים קוראים לעם האיראני להתקומם עוד לפני שהמתינו לראות אם מדובר באירוע משמעותי. קריאות אלו, בשלב הנוכחי, לא יסייעו במקרה הטוב, ובחלקים מסוימים של הציבור האיראני אף עלולות להזיק, בשל החשש המקונן בקרב חלקים בציבור כי ישראל חותרת לא רק לשינוי המשטר בטהראן אלא גם לפיצולה של איראן ולערעור לכידותה הטריטוריאלית. רבים באיראן עדיין חוששים מפני גלישה לאנרכיה ולמלחמת אזרחים, שעלולות לשמש גורמים רדיקליים מבית או שחקנים זרים כדי לכפות על ארצם סדר פוליטי חלופי, שאינו בהכרח תואם את רצון אזרחיה.

תהליכי העומק החברתיים והלחצים המחריפים מבית ומחוץ מציבים בפני המשטר אתגר כבד משקל, שעשוי לאורך זמן לסכן את מעמדו ואף את יציבותו. עם זאת, אין טעם בניסיון להעריך כיצד יסתיימו המחאות הנוכחיות ואם גורלן יהיה כגורלם של גלי המחאה הקודמים שפקדו את איראן בשנים האחרונות: דיכוי אלים ואכזרי מצד השלטונות, או שמא הן יתפשטו ויתרחבו עד כדי הצבת אתגר של ממש ליציבות המשטר. כבעבר, ניתן להצביע גם כיום על שלושה תנאים מרכזיים החיוניים להיווצרות איום קריטי על שרידות המשטר: ראשית, היקף המפגינים. גם מהומות הדלק בנובמבר 2019 ומחאות 2023-2022, שהיו הנרחבות ביותר בעשור האחרון, הקיפו לכל היותר כמה מאות-אלפי איראנים. לשם השוואה, במהפכה האיסלאמית ב-1979 השתתפו מיליוני בני אדם. שנית, היכולת לגבש קואליציה חברתית כלל-ארצית וחוצת מגזרים של צעירים, נשים, פועלים, סוחרים, מיעוטים אתניים ומגזרים נוספים. כל המחאות נותרו עד כה מקומיות, ללא הנהגה ברמה הארצית וברוב המקרים גם ללא תיאום או שיתוף פעולה בין מגזרים שונים. ואולי התנאי החשוב ביותר: בקיעים באליטה השלטונית, ובעיקר במנגנוני הביטחון, ובראשם משמרות המהפכה, מיליציית הבסיג' וכוחות ביטחון הפנים. הצלחת המחאה תלויה ביכולת לשנות את מאזן הכוחות בין המשטר, שעדיין אוחז באמצעי דיכוי אלימים משמעותיים ויעילים ובמנגנוני ביטחון הנאמנים לו ותלויים בו, לבין מתנגדיו. בשונה מן האליטה של השאה בסוף שנות השבעים, שקיימה קשרים הדוקים עם המערב ויכלה למצוא לעצמה מקלט פוליטי וכלכלי מחוץ לאיראן, לאליטה השלטונית של הרפובליקה האיסלאמית אין דרך אחרת אלא להילחם על המשך שלטונה.

בכל מקרה, יהא אשר יהא האופן שבו יסתיים גל המחאות הנוכחי, המציאות הקשה שבפניה ניצבת הרפובליקה האיסלאמית אינה צפויה להיפתר. עורך עיתון איראני הזהיר בימים האחרונים כי אין די בדיאלוג של הממשלה עם שכבות שונות בחברה ועם המפגינים וכי אין טעם בהבטחות חוזרות ונשנות, שכן אלה לא יפתרו שום בעיה ולא יקלו על חיי האזרחים. לדבריו, הבעיה המרכזית היא מחסור במשאבים הנובע מהסנקציות הכלכליות ומהבידוד המדיני. הוא דימה את מצבה של הממשלה למשפחה שבה האב איבד את עבודתו ואין הכנסה, ובמקום למצוא מקור פרנסה חדש, הוא יושב ומשוחח עם אשתו וילדיו על הקשיים מבלי למצוא דרך להבטיח להם לחם ומים.

גורל המחאה הנוכחית אינו משנה את העובדה כי הרפובליקה האיסלאמית סובלת ממחלה כרונית חשוכת מרפא הנובעת מהזנחה רבת-שנים של מצוקות האזרחים ומכישלון המשטר לספק מענה לדרישות הציבור. סופה של מחלה זו להוביל במוקדם או במאוחר לקריסת הרפובליקה האיסלאמית או לתמורה משמעותית לאחר מותו של המנהיג הנוכחי בן ה-86.

>>> ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ומומחה לאיראן באוניברסיטת תל אביב