הרצוג לא יכול להציל את נתניהו

הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג לא יכול ולא רשאי לחון את בנימין נתניהו באמצעות חנינה נטולת הודאה, קבלת אחריות ובקשת חמלה + פרישה קלונית - כזו שלא מאפשרת לחזור לתפקיד ציבורי שבע שנים. על משקל האמירה המפורסמת של הבחירות במרכז הליכוד "נפגש בשביעיות", יוכל נתניהו לומר: ניפגש בעוד שבע שנים, ב-2033.

הרצוג יכול לנסות לתת לנתניהו חנינה ואת הקלון לקחת על עצמו. יש לי יסוד סביר לומר שהוא, הנפש הטובה מבית הנשיא, מבין זאת. אפילו נפש טובה לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה, ממה שלא בסמכותה, לא ברשותה, בניגוד לחוק. יותר מזה: למה לו ולמורשתו לחיות עם קלון עבור הקריירה של מישהו אחר? גם לפילנתרופיה יש גבולות. טוב להסתכן עבור ארצנו אבל לא עבור עריצנו.

לאורכו ולרוחבו של השבוע הוזכרה, בשידורים ובמאמרים, עם טעויות תמימות והטעיות מכוונות, פרשת השב"כ, פרשת קו 300, הפרשה שבה העניק אביו המנוח חיים הרצוג חנינה לבכירי השב"כ. למען הסר ספק: חנוני השב"כ פעלו להבנתם (השגויה) עבור ביטחון המדינה. איש מהם לא פעל עבור טובות הנאה לעצמו, לאשתו ולבנו.

להלן עובדות יסוד של הפרשה ההיא: צמוד להגשת בקשות החנינה - התפטר ראש השב"כ אברהם (אברום) שלום ז"ל (!). חנונים אחרים רצו להישאר בשירות. אחד, למשל, חשב שהחנינה מסירה את הכתם, מטהרת וממרקת, והוא יוכל להתמנות לראש השב"כ הבא. הוא נחסם, עזב ואחר כך נפסל מלשמש מנכ"ל משרד ממשלתי. חנון אחר נפסל מלשמש קצין הכנסת וראש המטה למלחמה בטרור. כאשר אישר בג"ץ את החנינות הוא קבע, שמבקשי החנינות הודו במעשים פליליים. השופטים התעלמו מהנוסח המתחכם של הבקשה ("טוענים בי"). כי זו המתמטיקה המשפטית או המשפטנות המתמטית ואין אחרת: חנינה=עבירה. עבירה=עבריין. עבריין מתחנן לחנינה=הודאה ולקיחת אחריות. איש ציבור=פרישה ל-7 שנים.

הקדשתי לפחות שנה מחיי המקצועיים לפרשה ההיא כשכיסיתי אותה ב"מעריב". הרבה נכתב ושודר על אודותיה, ועדיין אפשר להוסיף. משתתפי ליל החנינה הגדול, שהתקיים במשרדו של עוה"ד יעקב נאמן ז"ל, הלכו מאז לעולמם, יוסף חריש ובאחרונה רמי כספי. עוה"ד דב (דובי) וייסגלס, שיאריך ימים, שיחק שם תפקיד מרכזי. וייסגלס הוא עד שנון בעל שפה ססגונית, המספר את סיפורה של הפרשה ומרתק את השומעים עד צחוק ודמע.

חנינה משחררת אדם לחופשי, אך איננה מוחקת סטיגמה. ראש השב"כ אז, אברהם שלום, נעלב כשכתבתי שהוא יתגורר כל ימיו בבית חנון. אבל הוא ידע שההתחכמות הזו היא מציאות חיים: מי שקיבל חנינה - מתגורר בבית חנון.

עד 7 באוקטובר הייתי בעד חנינה לנתניהו, כמובן עם התפריט המלא: הודאה, אחריות, הרחקה לשבע שנים. אחרי 7 באוקטובר אני בדעה שיש לסגור את תיקי האלפים ולפתוח תיק אחר: דומה לזה של מנהלי מכינת בני ציון ואסון נחל צפית. תיק הטבח כמובן חמור פי אלף ממנו. נתניהו הוזהר על ידי כולם, גורמים צבאיים, ביטחוניים, מדיניים, כלכליים. הוא זלזל. "יש בזה הפרזה", אמר בערוץ 14. הוא עצם את עיניו ואטם את אוזניו במנוסתו ממשפטו, במרוצו להכניע את מערכות האכיפה. האם 7 באוקטובר אינו גדול על ועדת חקירה ממלכתית? האם הוא לא מצדיק חקירה פלילית כמו בתיק של מנהלי המכינה באסון נחל צפית?