ישראל וסעודיה: סיפור של החמצה מתמשכת

ביקורו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן (הידוע בכינויו MBS), בוושינגטון מסתמן כהצלחה גדולה. הוא הצליח להשיג את כל מטרותיו הראשוניות - מטוסי F-35 ועוד נשק מתקדם, השגת סטטוס של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו וגרעין אזרחי, וכל זאת בתמורה להשקעות ענק בכלכלה האמריקנית. תוצאות הביקור מהוות אפוא הישג חסר תקדים מבחינה בילטרלית עבור סעודיה וארצות הברית, אך מבחינת ישראל מדובר בפספוס ענק, משום שלמעשה כל המנופים שהיו בידי ארצות הברית ללחוץ על סעודיה בוזבזו ללא תמורה, קרי נורמליזציה של היחסים.

ארה"ב בזבזה את מנופי הלחץ על סעודיה, וישראל הפסידה

יתרה מזו, ישראל איבדה שני מנופים נוספים כתוצאה מהמלחמה והביקור הסעודי: האחד הוא היותה צינור קשר לארצות הברית. ישראל הייתה מחוזרת על ידי סעודיה ומדינות מפרץ אחרות בעשורים הקודמים בשל התפישה שלישראל וללובי היהודי יש השפעה על הנשיא והקונגרס. אולם אירועי המלחמה, ועתה הביקור הסעודי, מוכיחים כי למדינות המפרץ אין צורך עוד בישראל כסוג של "מליץ-יושר" בוושינגטון. גם אם ישראל לא איבדה את מעמדה המיוחד בוושינגטון - וזו סוגיה שטרם הובהרה די צורכה - ברור כי בעלי ברית חדשים-ישנים מאיימים על מקומה המיוחד של ישראל: סעודיה, קטאר וטורקיה.

ישראל גם איבדה - לפחות לעת עתה - את מקומה המיוחד בקואליציה הערבית-הסונית המתונה. אחד המניעים העיקריים ליצירתה של קואליציה אזורית זו היה החשש של החברות מפני איראן. חשש זה אומנם לא נעלם, אולם החלשתה של איראן ושלוחיה על ידי ישראל ייתרה באופן פרדוקסלי את הצורך בישראל מבחינה צבאית. אם נוסיף לכך כי סעודיה חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן עוד ב-2023, הרי נראה כי לעת עתה הגבול המזרחי שלה יותר מאובטח, במיוחד אם תקבל את המטוסים המתקדמים מארצות הברית, אשר יאפשרו לה התמודדות ישירה עם איראן בעת הצורך. גם המתקפה של ישראל נגד קטאר לימדה כי ישראל היא שחקן תוקפני לא צפוי שלא בהכרח ניתן לסמוך עליו.

לאחר שסעודיה השיגה את מבוקשה מארצות הברית, התמריץ לחתימה של נורמליזציה רשמית ופומבית עם ישראל פחת, במיוחד אם סעודיה לא תקבל את מבוקשה בסוגיה הפלסטינית בו היא תוכל לנופף ברחבי העולם הערבי והאיסלאמי כמי שהשיגה את "הגביע הקדוש" עבור הפלסטינים. אם סעודיה תיזקק לישראל מבחינה ביטחונית, מודיעינית ואפילו מסחרית, היא יכולה לנהל את קשריה מתחת לרדאר, כפי שהיא נהגה לעשות עד כה.

ההיסטוריה של הפספוס הישראלי מול סעודיה

מרבית הציבור בישראל אינו מודע לעובדה כי לפספוס הנוכחי עם סעודיה יש שורשים היסטוריים. למעשה, כבר בשנות ה-70 גישש יורש העצר הסעודי, הנסיך פהד (לימים מלך), בנוגע לקשר עם ישראל באמצעות שליחים, אולם הם נדחו, אם מפאת סיבות אידיאולוגיות או חוסר הבנה לגבי חשיבות התפקיד הסעודי בעולם הערבי והאיסלאמי כשומרת המקומות הקדושים ואחת ממפיקות הנפט הגדולות בעולם.

גם את יוזמת השלום שהציע פהד ב-1981 דחתה ישראל בבוז. בדיון שהתקיים בכנסת ראה בגין בתוכנית "מרשם להשמדת ישראל" ואילו סעודיה תוארה כ"מדינת מדבר, פטרו­דולרית, שבה קיימת אפלה של ימי הביניים. עם כריתת ידיים וראשים, עם שחיתות הזועקת לשמיים...המנסה להכתיב לנו, לעם היהודי עתיק היומין, את גבולותינו". זו לא שונה במידה רבה מהדרך שבה תיאר לאחרונה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את סעודיה כמדינה שרוכבים בה על גמלים. הוא אומנם חזר בו, אך הדימוי הזה לא צמח בחלל הריק.

פספוס גדול יותר היה ההתעלמות של ישראל בראשות אריאל שרון מיוזמת השלום הסעודית של יורש העצר עבדאללה (לימים מלך) ב-2002 – שהפכה ליוזמת השלום הערבית. תוכנית השלום הערבית חשובה במיוחד משום שהיא הציגה קונצנזוס ערבי לגבי הכרה ויחסים נורמליים עם ישראל מצד כל מדינות ערב, תמורת הכרה בישראל בגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. אומנם התוכנית גרפה תמיכה מצד פוליטיקאים לאורך השנים – שמעון פרס, יצחק הרצוג, אהוד אולמרט ועוד – אך ממשלות ישראל מעולם לא הגיבו לתוכנית, שעדיין מוזכרת בכל הודעה של פסגה ערבית.

אפשר להעריך כי אם יוזמת השלום הערבית הייתה מוצגת לישראל בשלבים מוקדמים יותר של הסכסוך, ההנהגה הייתה רואה בה בסיס מצוין למשא ומתן ולהסכם, אבל תהליכי ההקצנה שעברה החברה היהודית בכל הנוגע לעתידן של יהודה ושומרון (הגדה המערבית) הובילו את המנהיגים לחפש דרכים עוקפות לבעיה הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחרין ומרוקו ב-2020 סיפקו לכאורה את הסחורה, אולם מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה לימדו כי "הסחורה" פגומה משום שהיא לא כוללת התייחסות לרכיב מרכזי – הבעיה הפלסטינית.

ישראל איבדה את מקומה הייחודי

אחת מתוצאות המלחמה הייתה חזרת הבעיה הפלסטינית לקדמת הבמה המדינית. יותר ויותר מדינות מכירות במדינה פלסטינית (157 נכון לזמן כתיבת שורות אלה) והחלטת מועצת הביטחון 2803 בהובלת ארצות הברית מדברת על יצירת תנאים ל"נתיב בטוח/אמין למדינה פלסטינית".

הפספוס הסעודי מתחבר גם לפספוס האינדונזי, ובהכללה רחבה יותר, לפספוס ליצירת אינטגרציה אזורית מתונה ופרו-מערבית שהדיווידנדים שלה מצויים לא רק במישור הביטחוני והמודיעיני אלא גם הכלכלי והאזרחי, כאלה שעשויים להוביל גם לשיתופי פעולה עם גורמי חברה אזרחית בעולם הערבי.

ההתנגדות בישראל להקמה של מדינה פלסטינית, או למצער מציאת "נתיב בטוח" למדינה כזו, עשויה להיות מובנת לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר, המציאות הנוכחית בעזה, וכישלונה של הרשות הפלסטינית לבנות מוסדות לגיטימיים ולא מושחתים. מדובר בתהליך ארוך של שיקום ושינוי. אולם מבלי הבנה משני צדי הסכסוך, כי הפתרון חייב להיות מדיני, וכי לא ניתן עוד לעקוף את הבעיה הפלסטינית, נהיה נדונים לחיות על חרבנו.

המלחמה יצרה, אולי באופן פרדוקסלי ובלתי מובן - הזדמנות להתקדם מבחינה מדינית עם מעטפת מלווה - ארצות הברית כמעצמה עולמית בהובלת טראמפ וכמה מהמדינות החשובות באזור, כולל גם כמה מדינות מוסלמיות רחוקות. רבים בישראל מכירים את המנטרה של אבא אבן שהפלסטינים/ערבים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, אבל נוטים לשכוח כי גם ישראל החמיצה הזדמנויות לאורך השנים, ונראה כי עתה היא ניצבת על סיפה של החמצה נוספת. מצער לראות כי מנטרה אחרת, זו של הנרי קיסינג'ר, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים, מוכחת שוב ושוב כנכונה. במלים אחרות, שמירה על שרידותה של הממשלה חשובה יותר ממימוש האינטרסים של מדינת ישראל.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי