זו הייתה הטרלה אחת יותר מדי עבור הרמטכ"ל זמיר

למוחרת ערב סוער שבו הטיל הרמטכ"ל אחריות אישית לאסון הגדול ביותר שידענו על שורה של קצינים ומפקדים בכירים, הודיע שר הביטחון שאומנם הוא זה שהנחה להקפיא את המינויים עד לבירור אחריותם של המעורבים ב-7 באוקטובר, אבל שום דבר לא בוער וכעת הוא דורש מישהו שיתחקר את המתחקר את המתחקרים. זו הייתה הטרלה אחת יותר מדי עבור זמיר, שהוציא הודעה חריגה בחריפותה שניתן לסכמה באמירה המוכרת - "הגיעו מים עד נפש".

למדינה דמוקרטית, ודאי כמו ישראל שבה לצבא מעמד חזק מאוד באופן מסורתי, טוב וחשוב שיהיה שר ביטחון שאיננו חותמת גומי. טוב לה גם שיהיה פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי ולא רק ועדת החוץ והביטחון חלשה שעסוקה בעיקר בפוליטיקה קואליציונית. אבל נדמה שאיש אינו חושד בשר כ"ץ שמניעיו הם בקרה עניינית שנועדה לטייב תהליכים ולהבטיח את ביטחון מדינת ישראל, בפרט, כפי שכתב הרמטכ"ל, בעקבות הבחירה לבצע בחינה חלופית של 30 ימים לתחקיר שלקח חודשים ארוכים. נדמה שלא במקרה בסקר שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בחודש נובמבר 2025, פחות מ-40 אחוזים מן הנשאלים הסכימו כי החלטות הדרג המדיני בסוגיות ביטחון לאומי לא מתבססות על שיקולים פוליטיים או אישיים, והאמון בשר הביטחון היה בין הנמוכים ביותר מבין האישים שנסקרו. העובדה שכ"ץ בעצמו בחר להתייחס לסברה הרווחת שעיכוב המינויים נובע מכיפופי ידיים בינו לבין הרמטכ"ל אייל זמיר סביב רצונו למנות את מזכירו הצבאי לתפקיד נספח בוושינגטון - מהווה אינדיקציה נוספת לכך.

קצינים הופכים לשק חבטות

בשבוע שעבר, דיווח צה"ל בדיון בוועדת המשנה לכוח אדם של ועדת החוץ והביטחון על כ-600 אנשי קבע שהגישו בקשות להקדמות פרישתם. משבר הקבע לא התחיל ב-7 באוקטובר, ויש סיבות רבות לכשל הצבא לשמר את אנשיו. אך מי שחושב שניתן לנתק בין ההשתלחויות בבכירי הצבא והקרסת האמון הציבורי בצבא לחוסר הרצון של אנשים להמשיך ולהיות חלק מהארגון, טועה. כדי שאנשים ירצו לקחת על עצמם תפקיד הכרוך באחריות כבדה כל כך, לא מספיקים תמריצים ופנסיות. גם משמעות ותחושת שליחות לא תמיד יספיקו, אם אנשים יחושו שהם מהווים שק חבטות ורק מהם נדרש לממש אחריות לכישלון.

פרסום מסקנות ועדת תורג'מן, ודאי הבחירה להסיק מסקנות אישיות הגם שהוועדה לא הייתה אמורה להציג כאלה, היו אמורים להוות את הצעד הראשון בשיקום אמון הציבור במערכת הביטחון, שספג מכה קשה מאוד ב-7 באוקטובר. במקום זאת, הפך שר הביטחון את הפרסום לכלי ניגוח של הדרג המדיני בדרג הצבאי תוך זריעת ספק ופקפוק ביחס לקבלת ההחלטות שלו וניקיון כפיהם של האנשים בו. גם אם התרגלנו כבר לצורת ההתנהלות של כ"ץ, לנטייתו להורות, להכווין ובעיקר לקחת קרדיט על כל פעולה מוצלחת, ובמקביל לנצל כל הזדמנות לערער את הצבא והעומד בראשו, הערב הזה היווה סוג של שיא חדש. העובדה שאפילו בערב הרגיש הזה, כשעדיין מתרחשת לחימה בחזיתות השונות ויש תקנים שאי איושם פוגע בצה"ל ובמוכנותו לאתגרים הנוכחיים, החליט כ"ץ לדרוש תחקיר של תחקיר של תחקיר ולהקפיא מינויים, ולא הצליח להתגבר על נטייתו להפוך את העניינים הכי רגישים לקרדום לחפור בו קרע בין הדרגים, בלי לטרוח לנמק את מעשיו - לוקחת את המתיחות שגם כך עברה מזמן גבולות סבירים, למחוזות שהם פשוט בלתי נסבלים.

גם אם עבור רבים היה מדובר במעט מדי, ודאי מאוחר מדי, הרי שפעולות הרמטכ"ל היוו רגע חשוב וקבלת אחריות - כזו שהדרג המדיני עימו נמנה שר הביטחון כל כך מתעקש להימנע ממנה. צעד זה גם אמור היה לשחרר את המערכת ממצב התקיעות שהיא מצויה בו ולהתחיל בהליך ריפוי. שיקום אמון הציבור בצה"ל הוא אינטרס של הרמטכ"ל כמובן, אבל במציאות נורמלית הוא גם אינטרס של השר הממונה עליו. אופן ההתנהלות וההתבטאות של השר לא רק מקומם, הוא פוגע פגיעה אנושה בצה"ל ובכך מסכן את ביטחון המדינה. כ"ץ אולי מכוון רק ללשכת הרמטכ"ל ומחשב חישובים פוליטיים, אך הוא לא לוקח בחשבון שכשאמון הציבור ברמטכ"ל נפגע, הדבר משליך גם על אמון הציבור בצבא. יתר על כן, האמון בכ"ץ ובממשלה שבה הוא חבר לא עולה במקביל לפגיעה בצה"ל. כך, הוא מותיר צבא חבול, ציבור שכבר לא מאמין באף אחד ולאף אחד, ולא ברור מי יוצא נשכר מכך, אבל אם יש מישהו כזה הרי שיצא שכרו בהפסדנו כולנו.

>>> ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וחברת פורום דבורה, ענת שפירא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וחברת פורום דבורה