זה לא איראן, זה עניין ישראלי פנימי

עם כל הכבוד לניתוחים המלומדים על המספר המדויק של משגרים ניידים ומערבלים פלנטריים המצויים בידי איראן לאחר המתקפה הישראלית, נדמה שרוחות המלחמה המנשבות בתקשורת הישראלית נובעות משיקולי פנים יותר מאשר מסכנה ברורה ומיידית ממזרח.

המשטר האיראני לא ויתר על שאיפותיו האזוריות או על התנגדותו העזה לקיומה של ישראל, אבל המצב הנוכחי הוא גרוע במיוחד מבחינתו אם הוא שואף לצאת למלחמה נגדנו ובמשתמע גם נגד ארצות הברית: הכלכלה האיראנית קורסת, המטבע צונח, יוקר המחיה והאבטלה מאמירים, מצוקת המים אמיתית. מי שמבקש לערער אותו היה פועל בשקט להגברת ההתנגדות הפנימית באיראן עצמה, ולא מתופף בתופי המלחמה, שיש להם נטייה דווקא לגבש את היריב נגד האיום החיצוני - כפי שקרה גם בעת מבצע "עם כלביא".

נדמה גם שבישראל סומכים על הנשיא טראמפ, שבלם כזכור באופן גס ופומבי מטס של חיל האוויר שכבר יצא לדרך ביום ה-13 של המבצע, כי המשך הלחימה נגד את הכרזתו שההישגים מופלאים ושאפשר להכריז על שלום במזרח התיכון. ההנחה היא שראש הממשלה ייסע לארצות הברית, יציג לטראמפ את הסכנות האורבות מאיראן, ואת התשובה של הנשיא האמריקני ניתן יהיה לפרש כאיסור על פעולה ישראלית נרחבת.

גורמים רבי עוצמה בממשל האמריקני מתנגדים למעורבות במזרח התיכון, והפופולריות של טראמפ בישראל וגם הצטרפותו הפומבית של הנשיא למהלך למתן חנינה משפטית לנתניהו, הפכו את מערכת היחסים העדינה בין וושינגטון לירושלים לפומבית, חד-צדדית ומנוסחת בלשון של ציווי.

הדברים המעניינים באמת בדיון על מלחמה נוגעים לסוגיות פנים-ישראליות: אמון הציבור בדרג המדיני ובצבא, היחסים בין הדרגים והשאלה הראויה לדיון מקצועי ושקול בהרבה, מהי תפיסת הביטחון הישראלית לאחר 7 באוקטובר.

נתחיל ביחסים בין הדרג המקצועי, במקרה זה ראשי ארגוני הביטחון לבין הדרג הנבחר והממונה. ביחסים אלה יש מתח מובנה, שבתנאים אחרים אף עשוי להיות בריא ופורה. אבל למה שקורה בימים אלה אין תקדים: ראש הממשלה שובר כל תקדים ותהליך במינויים שבאחריותו, משדר בגלוי שהקריטריון היחיד החשוב בעיניו הוא נאמנות אישית, ומגבה בשתיקה את ההתקפות הפרועות על הצבא מסביבתו הקרובה ביותר. שר הביטחון עסוק כמעט רק בהטרלה של המערכת עליה הוא ממונה, מעכב מינויים חיוניים ותוקף אישית את הצמרת הצבאית. שרי ממשלה, ח"כים ושופרות שלטון הפכו כבר מזמן את הצבא וארגוני הביטחון האחרים לשקי חבטות.

הצבא, שגם לו יש שופרות נאמנים בתקשורת, מגיב בהדלפות ותדרוכים משלו, מתוך ידיעה שגם אחרי 7 באוקטובר הוא נהנה מיוקרה ואמון גבוהים בהרבה משל כל פוליטיקאי - וגם משום בניגוד לדרג הנבחר, הוא כבר סיים את תהליכי התחקור וניקוי האורוות הפרסונלי.

הבעיה של אנשי הצבא היא שבהיבטי יוקרה ואמינות, לפוליטיקאים אין מה להפסיד ולהם יש. לא רק שברור שכאשר זורקים בוץ כולם מתלכלכים, והפוליטיקאי נחשב מלוכלך ממילא, עצם הדיון במתקפה באיראן ובחזרה ללחימה בצפון מערער את הקונצנזוס סביב הישגי המערכה בחזיתות אלה (שבעיני, מלכתחילה היו אמיתיים ובני-קיימא מול חיזבאללה הרבה יותר מאשר מול איראן). מתערער גם אמון הציבור באמירות של הדרג הצבאי שהושגה מטרת המלחמה ושתושבי הצפון יכולים לשוב בביטחה לבתיהם, שההתרעה הישראלית התחדשה בעוצמה ושצה"ל החזיר את היכולת להגן עליהם. זה בלתי נמנע כאשר חודשים בלבד אחרי מה שהוצג כניצחון מוחץ יש לכאורה צורך לחזור ללחימה, לקורבנות ולחזרה למקלטים.

וחשוב מכול, אם כי נידון הרבה פחות, הוא ההיבט של מדיניות הביטחון הישראלית אחרי 7 באוקטובר והמלחמה בשבע חזיתות שבאה בעקבותיו. וכאן כדאי להפנות את המבט דווקא לעזה. התחושה המוצדקת שאי אפשר יותר לתת לאיומים לצמוח ללא הפרעה, בצירוף הסירוב לכל מהלך מדיני - שבלעדיו, בהגדרה, מבצע צבאי אינו אלא מכה בנבוט שלא תניב הישג ארוך טווח - הפכו את ישראל למכשיר קהה, המסוגל להפציץ ולהרוס אבל אינו שותף באמת לעיצוב שבא אחר כך. טורקיה וקטאר, שתיהן מדינות בעייתיות מאוד בעיניים ישראליות, קנו להן מקום ליד השולחן בראייה האמריקנית והעולמית, בעוד ישראל נתפסת רק כמי שעלולה לסכל כל ניסיון להסדרה.

היעדרו של דיון של ממש בתפיסת ביטחון מעודכנת, יחד עם דיון תקשורתי שכמעט כולו ציטוט ישיר של מקורות בעלי אינטרס או פרשנות של דברים על פי מיקום בצד כלשהו של המתרס הפוליטי, ביבי או לא ביבי, מנציח את הפער המדאיג הזה. לאזרח המודאג, שכבר לא יודע למי יאמין, נשאר רק לקנות מים בבקבוקים ולחכות שטראמפ יודיע לנו מה קורה.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי