הסירוב להכיר במדינה פלסטינית משרת את חמאס יותר מכל מהלך אחר

בעקבות ההכרה של צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, מלטה, בלגיה, סן מרינו, לוקסמבורג ופורטוגל במדינה פלסטינית (בנוסף ל-147 מדינות נוספות), ובעקבות נאומו של ראש הממשלה אשר הפציר שהכרה זו מהווה "פרס לחמאס ולטרור", אני מציע לקוראים לא ליפול למלכודות דמגוגיות, לא מצד הממשלה ולא מצד חמאס או הרשות הפלסטינית. במקום זאת, ולפני שתחליטו איזו משתי האופציות הינן נכונות ("פרס לטרור או ניצחון לציונות?"), לפניכם סקירה כרונולוגית קצרה של מספר אירועים המלווים את הסכסוך בין יהודים לערבים על הארץ הזאת.

אציין את היתרונות האפשריים של הכרה במדינה פלסטינית, תוך פירוט של עיקרי "הצהרת ניו יורק" העומדת מאחורי התמיכה הגורפת הנוכחית של רוב מדינות העולם בפתרון של שתי מדינות. חשוב שאזרחי ישראל יכירו את הטקסט המדיני-דיפלומטי החשוב הזה, אשר אומץ ביום שישי ה-12 בספטמבר על-ידי 142 מדינות (מתוך 193) בעצרת הכללית של האו"ם, כש-10 מדינות התנגדו להצהרה (ישראל, ארצות הברית, הונגריה, מיקרונזיה, נאורו, פלאו, פפואה ניו-גינאה, פרגוואי וטונגה) ו-12 נמנעו (אלבניה, קמרון, קונגו, אקוודור, אתיופיה, פיג'י, גואטמלה, צפון מקדוניה, מולדובה, סמואה ודרום סודאן). מדינות ידידותיות מאוד כמו איטליה וגרמניה תמכו בהצהרה זו, אם כי הן מתנגדות להכיר עכשיו במדינה פלסטינית, אשר לדידן צריכה לקום כתוצאה של משא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. לאחר קריאת תוכנית "20 הנקודות" של הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה, אנחנו לומדים שאפילו ארצות הברית עצמה מציינת אפשרות של דרך אמינה ומבוקרת להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, במסגרת תהליך מדיני הדרגתי, עם סיום המלחמה בעזה.

אציין גם את הטיעונים נגד מדינה פלסטינית, ומדוע רוב הישראלים מפרשים את ההכרה הנוכחית כ"פרס לטרור ולחמאס". אם ממשלת ישראל אכן מתנגדת לפתרון של שתי מדינות, אזי עליה אולי לנקוט צעד ולספח את יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ואת רצועת עזה, ולשאת בתוצאות של הסיפוח, אשר פירושן שישראל תחדול להיות מדינה דמוקרטית, או שתפסיק להיות מדינה יהודית. אולם, סביר להניח שארצות הברית לא תיתן לישראל לספח את הגדה, ואף תדחוף אותה לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים, ללא חמאס.

לא ניתן עוד "לנהל" את הסכסוך

הסכסוך המודרני בין יהודים וערבים על הארץ הזאת (ארץ ישראל/פלסטין) החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, לפני כ-143 שנה, עם חזרת היהודים לארץ מולדתנו, וההתנגשות הבלתי נמנעת בין התנועה הציונית לבין האוכלוסייה המקומית, ברובה ערבית ומוסלמית. היהודים לעולם לא נטשנו את הארץ, ואף מסוף המאה ה-19 היינו הרוב בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. מכאן, כל הדיבורים על "קולוניאליזם התיישבותי" אינם נכונים בעליל. בארץ הזאת יש שני עמים ילידים, עם נוכחות של מאות אם לא אלפי שנים בה. יחד עם זאת, לקראת סוף המאה ה-19, התגוררו בארץ כחצי מיליון תושבים, רובם כאמור לא יהודים.

ב-1917, עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, וכשהארץ הייתה עדיין בשליטת האימפריה העות'מאנית, בריטניה הגדולה תמכה בהצהרת בלפור בהקמתו של "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" (בארץ ישראל, אך לא בכל הארץ). ב-1922 בריטניה הפרידה את "עבר-הירדן" (היום ירדן) מהמנדט שהיא קיבלה מחבר הלאומים על ארץ ישראל/פלסטין, בין 1922 ל-1948. ב-1947, בעקבות סכסוך הדמים שהתפתח בין שתי הקהילות שתבעו בעלות על אותה הארץ, היהודים והערבים, בריטניה ביקשה מהאומות המאוחדות להתערב ב"סוגיית ארץ ישראל" ולהמליץ על פתרון מדיני כלשהו. ועדה מיוחדת מטעם האו"ם (UNSCOP) המליצה לעצרת האו"ם להעלות להצבעה תוכנית לחלק את הארץ לפי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", עם הקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל/פלסטין, אשר ביניהן ישררו יחסי שלום ושיתוף פעולה כלכלי, אף במסגרת של איחוד כלכלי (מעין קונפדרציה כמו באיחוד האירופי). לפי תוכנית החלוקה, המדינה היהודית הייתה אמורה לקום על 56% מארץ ישראל המערבית, המדינה הערבית על כ-43% מהשטח, וירושלים בואכה בית-לחם הייתה אמורה להיות עיר בין-לאומית (1%). בעוד שהנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון קיבלה את תוכנית החלוקה, הצד הערבי (הפלסטינים ומדינות ערב) התנגדו לכך.

למחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי 1948, שבע מדינות ערב שכנות ורחוקות פלשו לשטח ארץ ישראל במטרה לבטל את מימוש תוכנית החלוקה. בעקבות מלחמת העצמאות, במהלך 1949 ישראל חתמה על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, עבר-ירדן (אשר הפכה לירדן עם סיפוחה את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים), לבנון וסוריה. לא הוקמה מדינה ערבית ("פלסטינית") בארץ ישראל, כשמצרים כבשה את רצועת עזה, ירדן סיפחה את יהודה ושומרון, וישראל הגדילה את שטחה מ-56% ל-78%. אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) הוקם ב-1964 בדרישה להקים מדינה חילונית ודמוקרטית במקום ישראל. ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, ישראל כבשה את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים מירדן, את הגולן מסוריה, ואת מדבר סיני ורצועת עזה ממצרים.

מ-1967 ועד היום, נקודת הכובד של הסכסוך הישראלי-ערבי התמקדה בסוגיה הפלסטינית. רק ב-1988, בעקבות האינתיפאדה הראשונה, אש"ף קיבל את תוכנית החלוקה ואף את החלטת מועצת הביטחון 242 ("שטחים תמורת שלום"), ודרש להקים מדינה פלסטינית עצמאית "רק" ב-22% משטחה של ארץ ישראל המערבית (ברצועת עזה ובגדה המערבית). ב-1993, מדינת ישראל ואש"ף הכירו זו בזו במסגרת הסכמי אוסלו, אם כי עד היום אש"ף והרשות הפלסטינית לא הכירו באופייה היהודי של מדינת ישראל ומתמידים בדרישה ל"זכות השיבה" של פליטי תש"ח לתוך מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית הוקמה בעזה וביריחו ב-1994, אבל לא דובר אז מפורשות על מדינה פלסטינית עצמאית. המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נכשל ב-2001-2000, ושוב ב-2008-2007, כשראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הציע למחמוד עבאס הצעה הרבה יותר נדיבה מזו שהועברה לערפאת בקמפ דיוויד ב-2000 על ידי אהוד ברק. המשא ומתן אף נמשך בממשלות נתניהו, לאחר פיצול הפלסטינים בין שלטון חמאס בעזה (מאז יוני 2007) לבין הרשות הפלסטינית שהתמידה ברצונה להגיע לפתרון של שתי מדינות על בסיס קווי 1967. ביוני 2009, ב"נאום בר-אילן", ראש הממשלה נתניהו הכיר באפשרות של מדינה פלסטינית עצמאית מפורזת, בתנאים מסוימים, כולל שמירה על ירושלים מאוחדת. ב-2014-2013 שר החוץ של ארצות הברית, ג'ון קרי, ניסה לתווך בין הצדדים, ללא הצלחה. בעשור האחרון, ולמרות שורה של עימותים צבאיים עם חמאס ברצועת עזה, ממשלות ישראל העדיפו לשמר את הפיצול הפלסטיני בין הגדה לרצועת עזה ואת שלטון חמאס ברצועה, על מנת לא לנהל משא ומתן מדיני משמעותי עם הרשות הפלסטינית ברמאללה על פתרון מדיני של שתי מדינות. הטבח הנוראי של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 שם קץ לאשליה שניתן עוד לנהל את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

העולם התאחד מאחורי "הצהרת ניו יורק" - וזו הזדמנות היסטורית

ישנם טיעונים ברורים לכך שהחלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-12 בספטמבר 2025 לאמץ את "הצהרת ניו יורק" (30 ביולי 2025) מהווה ניצחון מדיני על חמאס ועל הפונדמנטליזם היהודי, וניצחון לציונות. הצהרה זו מציינת מפת דרכים ברורה כיצד לסיים את המלחמה בעזה, לסלק את חמאס, ולהגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום, כשבסופו של עניין תוקם מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל, על שטח של כ-22% (כולל העברת שטחים מוסכמת בין הצדדים), לצד שלום כולל עם ערב הסעודית ושאר מדינות ערב ומדינות איסלאמיות (כגון אינדונזיה), במסגרת של אינטגרציה אזורית. יש לציין שחלקים נרחבים מהצהרת ניו יורק אומצו ב-20 הנקודות של תוכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה.

הצהרת ניו יורק קוראת בצורה מפורשת לנקוט ב"צעדים ממשיים ומתוחמים בזמן ליישם את פתרון שתי המדינות". ההצהרה מגנה את הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023; היא קוראת לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה; סיום שלטון חמאס בעזה ופירוקו מנשק; נסיגת צה"ל מהרצועה, והעברה מסודרת של השליטה ברצועה לרשות הפלסטינית, בסיוע פעיל של הקהילה הבין-לאומית, לאחר תקופת מעבר שתכלול פריסה של כוחות שמירת שלום בין-לאומיים (ממדינות ערב מתונות ומדינות אחרות) וניהול הרצועה על-ידי שלטון טכנוקרטי (לא פוליטי). ההצהרה גם מדגישה את הצורך בדה-רדיקליזציה ואימוץ תרבות של שלום, הן ברשות הפלסטינית והן בישראל.

מדוע למעשה הכרה במדינה פלסטינית מהווה ניצחון לציונות? ראשית, ניתן להשוות את מפת התמיכה העולמית בתוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 (33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעים ו-1 לא נכחו) עם התמיכה הגורפת היום באותו עיקרון של שתי מדינות בספטמבר 2025 (142 בעד, 10 נגד, 12 נמנעים, 25 לא נכחו), כשמדינת ישראל הריבונית המשתרעת על 78% משטח ארץ ישראל המערבית מוכרת כעובדה קיימת. יש להדגיש זאת: הכרה במדינה פלסטינית לצדה של ישראל מהווה הכרה במדינת ישראל הריבונית, ויתור על ה"מאבק המזוין" הפלסטיני ועל הפנטזיות המשיחיות שניתן "לשחרר את פלסטין בין הים לבין הירדן." שנית, מימוש ההכרה יהיה כרוך בנורמליזציה, שלום ויחסים דיפלומטיים עם כלל מדינות ערב ומדינות הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי (להוציא אולי את איראן). שלישית, ההכרה במדינה פלסטינית היום הינה סמלית, אבל מסמנת "מפת דרכים" ברורה ומתכונת מדינית מפורשת כיצד לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרכי שלום, לאחר המלחמה בעזה, כשמדינה פלסטינית עתידית תקום רק כתוצאה ממשא ומתן בין הצדדים.

בהקשר זה, ההכרה הישראלית הנדרשת במדינה פלסטינית יכולה לחפוף את התנאים שראש הממשלה נתניהו בעצמו התווה עוד ביוני 2009 בנאום בר-אילן: על הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית; על המדינה הפלסטינית לוותר על "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים לתוך מדינת ישראל; על המדינה הפלסטינית להיות מפורזת וללא כוח צבאי. רביעית, ישנם יתרונות מובנים ומבניים לכך שהפלסטינים יקבלו על עצם אחריות לנהל מדינה ולהילחם בטרור, תוך שלילת האידאולוגיה והמעשים הרצחניים של חמאס. הדוגמה הלבנונית, בעקבות נטרול כוחו הצבאי של חיזבאללה, הינה מעודדת: למה שהפלסטינים לא יקבלו על עצמם אחריות מדינתית, בפיקוח ובערבויות ביטחוניות נדרשות ונוקשות, לאחר תהליך מבוקר והדרגתי של רפורמות נדרשות, במקום להמשיך וליהנות מההפקר שבלימבו המדיני?

בעד ונגד מדינה פלסטינית

ובכל זאת, הרבה קוראים יסכימו עם המסרים של ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ סער, כמו גם של חלק גדול מחברי האופוזיציה, לפיהם הכרה היום במדינה פלסטינית מהווה "פרס לחמאס ולטרור". הטיעונים משמעותיים ואין להקל בהם ראש, במיוחד על רקע הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר והטראומה שבה אנחנו שרויים מאז. הם סוכמו בתמצית על-ידי החוקר אליוט אברמס (Elliot Abrams) בגיליון האחרון של כתב העת "תקווה" (במקור באנגלית): ראשית, הפלסטינים לעולם לא קיבלו הלכה למעשה את הנוכחות הפוליטית של היהודים בחזרתנו לארץ ישראל, בהקמת היישוב, ולאחר מכן בהקמת מדינת ישראל. גם בגרסה ה"חילונית" של אש"ף ושל הרשות הפלסטינית, וגם בגרסה הדתית הפונדמנטליסטית של חמאס, הפלסטינים לא ויתרו על החלום לחסל את היהודים, גם פיזית וגם פוליטית. שנית, לרשות הפלסטינית אין היום את היכולת ואת הרצון לנהל מדינה עצמאית, ולכן הקמתה של מדינה פלסטינית תהווה בסיס לטרור ג'יהאדיסטי, תוך כדי השתלטות חמאס על יהודה ושומרון, והישנות הטבח של 7 באוקטובר. שלישית, הפלסטינים לעולם לא יוותרו על "המאבק המזוין", דבר המסביר את הכישלון של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד במאמציו הפרגמטיים לבנות את המוסדות של המדינה הפלסטינית לפני 15 שנה, אשר נכשלו בסופו של דבר.

אם יש היגיון בהתנגדות הממשלה (ורוב הציבור הישראלי, אלא אם כן הקמתה של מדינה פלסטינית תהיה כרוכה בהסדר אזורי מקביל), אז מהן האלטרנטיבות? יש כאלה, כמו אליוט אברמס עצמו, החולמים על תחיית "אופציה ירדנית" והקמתה של "קונפדרציה ירדנית-פלסטינית". ספק אם ירדן תסכים לכך, מה עוד שקונפדרציה מניחה מראש קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית לפני שיתוף פעולה כלשהו עם ירדן. לחילופין, אם ממשלת ישראל עקבית בהתנגדותה לרעיון של המדינה הפלסטינית, אולי עליה לשקול לספח את רצועת עזה ואת יהודה ושומרון, המהווים חלק בלתי נפרד מארץ ישראל המערבית?

אלא שכאן אנחנו נתקלים במכשול משמעותי: על ישראל ליישב את הדילמה שתהיה כרוכה בסיפוח רצועת עזה והגדה המערבית (בהנחה שטיהור אתני איננו אופציה ריאלית): מה לעשות עם 2 מיליון פלסטינים ברצועת עזה, ויותר מ-3 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון? ישראל יכולה לא להעניק להם אזרחות, ואז היא תהפוך משפטית וחוקית למדינת אפרטהייד (מדינה לא-דמוקרטית למהדרין), וגורלה יהיה דומה לזה של דרום אפריקה עד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, כולל נידוי, סנקציות והחרמות. לחילופין, ישראל יכולה לאמץ את המודל שאפילו מדינות אוטוריטריות או טוטליטריות אימצו, כשכבשו שטחים בניגוד לרצון של חלק מתושביהם: בסין, לתושבי טיבט ישנה אזרחות סינית; בחצי האי קרים ובחלקים שרוסיה כבשה במזרח אוקראינה, היא העניקה אזרחות לתושבי המקום. ישראל יכולה לעשות זאת גם כן, ואז היא תיבנה במו ידיה את "ישראסטינה", מדינה דמוקרטית בין הים לירדן, אבל שלא תהיה עוד יהודית. בשני המקרים, סיפוח השטחים משמעותו תום הציונות והאפשרות שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית.

לאחר קריאת שורות אלה, הקוראים יכולים להחליט בעצמם איזו טענה נכונה יותר ("פרס לטרור או ניצחון לציונות?"). בהיותי יהודי-ליברל, אשר בחרתי לעלות לישראל לפני 46 שנה מתוך מניעים ציוניים, אני בוחר בטענה שהכרה במדינה פלסטינית היום מהווה ניצחון לציונות. יתר על כן, ברור לי שהמימוש של מדינה פלסטינית יימשך לפחות 5 עד 10 שנים, וזה יהיה תלוי בערבויות ביטחוניות בין-לאומיות נוקשות, ובמשא ומתן ישיר ומפורט בין ישראל לפלסטינים, בסיוע מסיבי של הקהילה הבין-לאומית, בראש ובראשונה של ארצות הברית, אירופה, ומדינות ערב איתן יש לנו שלום. כל המדינות הללו חייבות לערוב לתהליך המורכב והמיוסר שלפנינו. אין גם שום ביטחון שהתהליך המדיני יצליח הפעם אחרי שהוא נכשל בעבר, אבל האופציות האחרות הן פשוט איומות: "מלחמת נצח" ו/או התפרקותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וסוף הציונות. מכאן, אימוץ והגשמת תוכנית טראמפ לסיום המלחמה הוא הצעד הראשון והנכון בכיוון זה.

ב-1948-1947 זכינו בתקומת המדינה היהודית בארץ ישראל בזכות התבונה המדינית והתעוזה של ההנהגה הציונית דאז, בראשות דוד בן-גוריון. לצערי, ב-2025-2023 ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו העדיפה עד עכשיו להמשיך ולשתף פעולה עם חמאס, בהתנגדות העיקשת לא להפסיק את המלחמה המיותרת, ובדרישה הפונדמנטליסטית לבעלות על כל הארץ, בין הים לירדן. סכסוכים ומלחמות מסתיימים, זה קרה בצפון אירלנד וזה קרה גם ביוגוסלביה לשעבר. זה גם יכול לקרות עכשיו אצלנו, בארץ המיוסרת הזאת שבה מתגוררים 7 מיליון יהודים, ו-7 מיליון פלסטינים, שלא הולכים לשום מקום. בימים הנוראים הללו, הבחירה נותרה בידינו.

>>> פרופ' אריה קצוביץ' הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים