שמרתי בגבול לבנון - ופתאום הבנתי: האמת שחייבת להיאמר לציבור החרדי

אני כותב את השורות הללו כשאני בעיצומו של סבב מילואים נוסף על גבול לבנון, בין עצי האורן והנופים המדהימים. כאן, איפה שהשקט לפעמים מטעה, חיילי המילואים של צה"ל מחזיקים קו שלרגע לא יורד מאז 7 באוקטובר.

אנחנו, אנשי המילואים, לא רואים כותרות, אנחנו חיים את המציאות. ימים ארוכים בלי בית, בלי ילדים, בלי ריח של שבת בסלון, אבל עם אחריות שלא נותנת מנוח להגן על המדינה. ובתוך כל זה, אני מביט מדי פעם בדיון הציבורי על הגיוס לצבא, על שוויון, על "מי נותן יותר". אולי מרוב ויכוחים שכחנו דבר פשוט - אנחנו עם אחד, וזו לא קלישאה, זו עובדה.

בועז ביסמוט - זו לא פוליטיקה, זו מלחמה על הבית

בשבוע שעבר הופיעה כותרת בשם חה"כ בועז ביסמוט באחד העיתונים החרדיים: "אי אפשר להכריח אנשים להתגייס". אני קורא זאת מהחזית וחושב לעצמי: נכון, אי אפשר להכריח, אבל כן אפשר לצפות ובהחלט אפשר לדרוש אחריות. כן אפשר לבקש שנישא ביחד את משקל המלחמה הזו, משקל שכולנו יודעים שלא ייגמר מחר בבוקר.

אני יהודי, דתי, שומר מצוות, אוהב תורה ואבא לשבעה ילדים מתוקים בלי עין הרע, ולצד זאת לוחם ומפקד במילואים כבר שנים. שני העולמות האלה אינם סותרים זה את זה, להפך. התורה לימדה אותי מחויבות, הצבא לימד אותי אחריות, שניהם יחד מלמדים אותי את הדבר הכי בסיסי - אין קיום לעם ישראל בלי שנישען זה על זה.

גם אני, כמו חה"כ בועז ביסמוט, אוהב את הציבור החרדי, מכבד אותו, מוקיר את מפעל התורה הגדול שלו. עם זאת, לצד הכבוד יש אמת שחייבים לומר: המציאות של 2025 בואכה 2026 אינה המציאות שלפני דור. האויבים סביבנו אינם מחפשים "פתרונות ביניים" או ישראבלוף למריחת זמן. הם מחפשים פרצה לתקוף. אם חלקים שלמים בחברה הישראלית נשארים מחוץ למערכה, הפרצה הזו גדלה.

אי אפשר להכריח להתגייס, אבל חובה לדרוש אחריות

אינני מאשים, אינני צועק, אני מבקש וגם דורש. לא בשם שנאה, אלא בשם אחווה. לא בשם פוליטיקה, אלא בשם אחריות לעם שלנו. החרדים הם אחים שלי. אבל גם לאח, כמו במשפחה, לעיתים צריך להגיד לו: "אנחנו צריכים אותך". לא מאיבה - מאהבה.

החברה הישראלית ניצבת בצומת היסטורי. אחרי 7 באוקטובר, אחרי המלחמה הארוכה, אחרי אין-ספור לוויות ופרידות, אין לישראל את הפריווילגיה להמשיך כרגיל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מודל שבו חלק הולכים וחלק לא. זה לא מוסרי, זה לא אחראי, וזה גם פשוט לא עובד יותר.

יחד עם הקריאה הזו, אני רוצה לומר גם משהו אחר. יש גם תקווה, אני מוצא אותה בכל חבר למילואים שישן על אלונקה ונוחר כמו טרקטור. אני רואה אותה בקצין שהשאיר תינוק בן חודש בבית כי ידע שהמדינה צריכה אותו. אני רואה אותה בחייל בן 45 שעזב עסק משגשג כי "אין לי ברירה, אלה האחים שלי בקו".

ואת האחדות הזו, האמיתית, השקטה, זו מהחזית, אני רוצה שנביא גם לשיח הציבורי. פחות שימוש בסיסמאות, יותר מבט בעיניים. פחות "הם", יותר "אנחנו". אני מאמין שהחברה הישראלית יכולה להגיע לשם.

אפשר לכתוב יחד הסדר צודק, מאוזן, מכבד. כזה שמכיר במרכזיות התורה, אך גם מחייב נשיאה משותפת בנטל הביטחון מתוך הבנה שהגורל שלנו משותף.

מכאן, מגבול לבנון, אני אומר בוודאות - אנחנו ננצח במלחמה הזו. השאלה היא רק איך תיראה החברה שנחזור אליה.

>>> דוידי בן ציון הוא קצין צה"ל בצנחנים בדרגת רס"ן, שירת מאות ימים במילואים מאז 7 באוקטובר. משמש כסגן ראש המועצה האזורית שומרון