השופטים אינם מנהלי מדינה: גבולות האחריות בתיק נתניהו

לפני ששופטים - ראוי להבין

משפט נתניהו הפך זה מכבר ליותר מהליך פלילי. הוא סמל, מוקד רגשי ושדה עימות ציבורי. עוצמת הרעש סביבו גדולה עד כדי כך שלעיתים נדמה כי עצם הוויכוח חוסם את היכולת לנהל דיון מפוכח. דווקא משום כך ראוי לדרוש מן השיח הציבורי רף גבוה יותר: לא תגובות בטן, לא שיפוט אינטואיטיבי, ולא חלוקה למחנות - אלא מבט מערכתִי, קר ומבוסס עובדות.

מאמר זה אינו בא להכריע בשאלת האשמה או החפות. לכך נועד ההליך עצמו. מטרתו היא אחרת: להניח בפני הציבור הרחב את התמונה המלאה - המשפטית, המוסדית והמדינתית - כדי לאפשר שיפוט ציבורי אחראי רק לאחר שכל הנתונים פרושים על השולחן.

הליך בעיצומו - ומדינה שאינה יכולה להמתין

משפט נתניהו מצוי כיום בשלב שונה מזה הנתפס לעיתים בשיח הציבורי. פרשת התביעה כבר הסתיימה, ופרשת ההגנה אינה עוד שלב תיאורטי. הנאשם המרכזי, ראש ממשלה מכהן, מעיד זה קרוב לשנה. חקירתו הראשית נפרשה על פני ישיבות רבות, וכבר התקיימו ישיבות לא מעטות של חקירה נגדית - שטרם הסתיימה. זהו פרק זמן חריג בכל קנה מידה.

יש לזכור: פרשת ראיות התביעה ארכה שנים אחדות, לא בשל מחדל נקודתי, אלא בשל מבנהו המקורי של כתב האישום - ריבוי נאשמים, ריבוי אישומים ובעיקר ריבוי עדים. זו הייתה בחירה מערכתית מובהקת של התביעה, המצויה בסמכותם הבלעדית של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. מערכת שבוחרת בהליך רחב-היקף - מקבלת, כמעט בהכרח, הליך ארוך-היקף.

אלא שגם לאחר המעבר לפרשת ההגנה, קצב המשפט ממשיך להתנגש חזיתית עם מציאות מדינתית מורכבת: ביטחונית, מדינית וכלכלית. המצב בו ראש ממשלה מקדיש חלק ניכר משבוע עבודתו לישיבה באולם בית המשפט הוא מצב שקשה ליישבו עם תפקוד מדינתי תקין בכלל, ובוודאי בשעת חירום לאומית.

בין סמכות לחוסר סמכות שיפוטית

הביקורת הציבורית נוטה לא אחת להטיל את עיקר האחריות להתמשכות ההליך על הרכב השופטים. נשמעת גם הטענה כי לבית המשפט יש סמכות רחבה ״לעצור״ את המשפט תוך הפניה לסעיף בחוק סדר הדין הפלילי.

מניסיוני, זוהי טענה שנשמעת היטב מחוץ לאולם - אך אינה עומדת במבחן המציאות המשפטית. סמכות שיפוטית אינה זהה לאחריות חוקתית. שופט אינו רשאי להחליף את שיקול הדעת של המחוקק, של הרשות המבצעת או של התביעה. תפקידו אינו לפתור מתחים מבניים בין שלטון החוק לבין רציפות שלטונית, אלא לנהל הליך קונקרטי בגבולות הדין הקיים.

עצירת משפט פלילי מתנהל אינה אקט של ניהול דיוני - אלא טלטול של ההסדר החוקתי כולו. ציפייה משופטים לנקוט צעד כזה, גם נוכח מציאות קשה וחריגה, מתעלמת מן האחריות המוסדית המוטלת עליהם.

מה בסמכות השופטים לעשות - ומה אינו בסמכותם

חשוב לדייק. לשופטים קיימות סמכויות ברורות, תחומות ומסויגות:

• במסגרת טענות מקדמיות, טרם מתן תשובה לכתב האישום - אפשרות למחוק את כתב האישום או לתקנו (לא קרה בענייננו).
• לאחר גמר ראיות המאשימה - במסגרת טענת ״אין להשיב לאשמה״, לזכות הנאשם (לא נטענה ומן הסתם גם לא התקבלה).
• בהכרעת הדין - לאחר שמיעת כל הראיות והסיכומים להרשיע או לזכות (הדרך לשם עוד ארוכה).

מעבר לכך, אין לשופטים סמכות אופרטיבית ל״קיצור דרך״. סמכותם היא ניהולית ושיפוטית: להכווין, למקד, להציב גבולות דיוניים ולהתריע - לא לעצב מחדש את המערכת.

הערות שופטים במהלך שמיעת הראיות: כלי ניהולי לגיטימי

כאן מצוי המרחב האמיתי לפעולה שיפוטית. הערות שיפוטיות אינן רמז ואינן אמירה אגבית. הן כלי ניהולי לגיטימי וחיוני. לשופטים מותר ואף נדרש להעיר, להצביע על קשיים מבניים, להתריע על התמשכות יתר, ולהכווין להתייעלות - והכול במשורה ובטוב טעם.

מצופה משני הצדדים, תביעה והגנה כאחד, ליתן להערות אלה משקל ממשי. לא להתעלם מהן ולא להתבצר בעמדות דיוניות רק משום שהן משרתות אינטרס טקטי רגעי. לעיתים, עצם ההתעקשות היא שמאריכה את ההליך מעבר לנדרש.

יש לזכור עוד: השופטים נחשפים לאורך הדיונים לדברים קשים ומורכבים, מפי עדים מרכזיים וחשובים. אין צורך לפרטם כאן, אך מולם מונחת חובה כפולה - לנהל את ההליך ביעילות מרבית, ובו בזמן לשמור בקפדנות על זכויות כל הצדדים, ובראשן חזקת החפות של הנאשמים. בתוך מתח זה, אין מקום לבזבוז זמן שיפוטי חסר הצדקה.

גבולות הביקורת - ומה קורה כשהם נפרצים

ביקורת מקצועית היא נשמת אפו של שלטון החוק. אך כאשר היא חוצה קו והופכת להתקפה אישית על שופטים, תוך שימוש במונחים קיצוניים, היא חדלה להיות ביקורת והופכת ללחץ פסול.

למשל, כאשר פרקליט בכיר בדימוס מגיב להמלצות שופטים ששמעו את כל ראיות המאשימה - למשל לשקול ויתור על סעיף השוחד - במונחים כמו ״פיגוע״, ואחרים מתארים את התנהלות השופטים כנגועה ב״פחד מהתקשורת״, ראוי לשאול: אנה אנו מגיעים.

זו אינה ביקורת עניינית. זהו ניסיון להרתיע, להאשים ולהפעיל לחץ ציבורי. ודווקא מי שבא מתוך המערכת, מי שמכיר היטב את מגבלות הכוח השיפוטי ואת אחריותו, מצופה ממנו לריסון יתר - לא להחרפת השיח. שיח כזה אינו מחזק את שלטון החוק, אלא שוחק אותו ופוגע באמון הציבור.

הבעיה אינה אישית - היא מבנית

השופטים אינם הבעיה. הם פועלים במסגרת הדין, שומרים על זכויות הנאשמים, ומנסים - לעיתים כמעט באקרובטיקה - להתחשב גם בצורכי המדינה. העובדה שמעטפות עם עדכונים ביטחוניים ומדיניים מגיעות לאולם לידי ראש הממשלה אינה אנקדוטה, אלא סימפטום למצב בלתי אפשרי.

אך שופטים אינם מנהלי מדינה. הם אינם יכולים, ואינם אמורים, לפתור כשל מערכתי באמצעות החלטה דיונית אחת דרמטית. האחריות לפתרון מצויה מחוץ לאולם בית המשפט.

נקודת המוצא: כתב אישום רחב מדי

יש לומר זאת ביושר: התביעה לא הייתה חייבת מלכתחילה להגיש כתב אישום כה רחב-היקף. ניתן היה לצפות מראש את משכו החריג ואת השלכותיו - ריבוי עדים, עומס שיפוטי, ופגיעה משנית בתפקוד המדינה. הבחירה בהיקף כזה אינה ניטרלית, והיא נושאת עימה אחריות מערכתית.

גם עתה, לאחר סיום פרשת התביעה ולאחר שמיעת עדות הנאשם המרכזי, יש מקום לבחינה מחודשת של מה שנותר במחלוקת אמיתית - מבלי לפגוע בליבת האינטרס הציבורי.

השאלה כיצד מדינה דמוקרטית מתמודדת עם העמדת ראש ממשלה מכהן לדין פלילי מתמשך אינה רק בגדר שאלה שיפוטית. זו שאלה חוקית-חוקתית המצויה בידי המחוקק, הממשלה והציבור.

במסגרת זו ראוי לדון, ללא דמוניזציה וללא הטלת אחריות לבית המשפט, בכלים המצויים מחוץ לאולם:

• חקיקה עתידית, או חקיקה עכשווית עם תחולה נדחית, בסגנון ״החוק הצרפתי״.
• בחינה רצינית של מסלול החנינה ככלי חוקי עצמאי שבידי נשיא המדינה.
• דיון גלוי במחיר הציבורי, הכלכלי והמשילותי של הליכים פליליים רב-שנתיים נגד נבחרי ציבור בכירים.

פחות האשמות - יותר אחריות

משפט נתניהו הוא מקרה מבחן לבגרות המערכת. שופטים אינם פועלים מתוך אג׳נדה ואינם מחפשים הכרעות היסטוריות. הם עושים את מלאכתם בזהירות, תחת עומס ולחץ חריגים, ומתוך מחויבות כפולה - לנאשם ולציבור.

אך הם אינם יכולים, ואינם אמורים, לפתור לבדם מתחים חוקתיים עמוקים. האחריות להסדרת המתח בין שלטון החוק לבין הנהגת מדינה אינה מוטלת עליהם, אלא על המערכת הפוליטית והציבורית כולה.

אלה, אם יבקשו לצאת מן המצב הבלתי אפשרי שנוצר, יידרשו לפחות סיסמאות וליותר אחריות, לפחות דמוניזציה וליותר הקשבה, ובעיקר - ליותר סובלנות ואומץ לנהל שיח כן, מפוכח ומאוזן בשאלות שאינן נפתרות בפסק דין אחד.

>>> השופט בדימוס צבי סגל שימש כ-15 שנים אב בית דין לפשעים חמורים וערעורים פליליים בבית המשפט המחוזי בירושלים