הדבר הכי גרוע בחוק של ביסמוט - שהוא נראה טוב מבחוץ

הדבר הגרוע ביותר בחוק של בועז ביסמוט הוא שהוא נראה טוב. הוא עטוף יפה, מוצג כפתרון היסטורי, ומתלבש על הצורך הלאומי בגיוס רחב ומוסדר. כמו רכב חדש מהניילונים, כזה שמריח חדש ויושב יפה על הכביש, אבל כשתרים את מכסה המנוע מתגלה האמת: הכול רקוב, הרכב לא יסע גם לא מטר אחד.

חוק הגיוס שהונח על שולחן הוועדה כולל בתוכו רכיבים ראויים, חלקם בעקבות עבודה ממושכת של שדולת המשרתים ושל ארגוני המילואים. יש בו מנגנונים טובים, כאלו שיכלו לייצר שינוי אמיתי. אבל (וזה אבל גדול), כל המנגנונים הללו עומדים לצד כמה סעיפים שנראים שוליים על הנייר - אבל בפועל ממוטטים את היכולת של החוק לעשות את הדבר היחיד שהוא נועד לעשות: להרחיב את מעגל המשרתים ולחזק את צה"ל. כך, הם הפכו אותו למסמך שנשמע טוב ומצטלם טוב, אבל לא מזיז את המציאות אפילו מילימטר.

הסנקציות בחוק חלשות ולא מרתיעות אף אחד. ההגדרה של מי נחשב חרדי פתוחה לפרשנויות ומזמינה מניפולציות. אין דרישה ברורה להתגייס לתפקידי לחימה, למרות ששם נמצא לב הביטחון הישראלי ובעיקר הפער המרכזי. והחמור מכולם: הסנקציות פוקעות בגיל 26, מה שהופך את המסר הרשמי של מדינת ישראל למשהו כזה: הישאר בישיבה, תמשוך זמן, ואם תחזיק מעמד עד גיל 26 - יצאת נקי מחובת הגיוס. החוק הזה לא מעודד שירות. הוא מעודד הישארות בישיבה ומייצר מסלול ברור ובריחתי, שהופך את אי הגיוס לקל יותר מאי פעם.

הסעיפים הקטנים שמפילים את חוק הגיוס

כדי לתקן את החוק צריך לייצר מנגנוני סנקציה מיידיים, כלכליים ואישיים. צריך להמשיך את הסנקציות גם אם היעדים הוגדרו כמושגים, כי בלי תנועה מתמשכת אין שינוי אמיתי. צריך לתעדף את מי שמשרת, לא במילים אלא בפרקטיקה יום-יומית וקבועה. צריך לקחת ברצינות את מנגנוני הפיקוח ולחדד את ההגדרה של מי נחשב חרדי. בלי ארבעת הדברים האלו, ובשים בצד את היעדים הנמוכים בפועל, אין חוק גיוס - יש מסמך. ריק.

והנה דעה לא פופולרית, וזה אולי מפתיע, אבל אם מתבוננים במציאות בלי פוזיציה, יכול להיות שבכל זאת יש כאן סיכוי. אם ביסמוט יצליח להתעלות מעל האינרציה הפוליטית, לראות את גודל השעה, ולתקן את הסעיפים ההרסניים, ייתכן שעוד יצמח כאן משהו טוב. לא אידיאלי, לא מרגיע, לא מהפכני, אבל התחלה של תנועה. זה לא פשוט לומר זאת, כי עצם המשא ומתן הזה מרגיש אבסורדי. עצם המאמץ לשכנע את מי שמופקד על ביטחון המדינה שהמציאות דורשת שינוי - זה כבר מראה את עומק הבוץ שבו אנחנו שקועים. אבל ישראל של השנים האחרונות הפכה את האבסורד לנורמה. הפטה-מורגנה שעליה אנחנו רודפים כבר שנים הפכה לכלל התרבותי. כולנו יודעים שזה לא מים, ובכל זאת ממשיכים ללכת לכיוונה.

שינוי בישראל אף פעם לא נראה כמו שינוי. הוא מתחיל באי-נחת, במאבק, בחיכוך, בתחושה שמישהו מושך את הרגליים. הוא אף פעם לא מגיע בבת אחת. הוא תמיד תהליכי, מעצבן, איטי, ועם זאת הכרחי. זאת הסיבה שלמרות הכול, למרות התסכול, צריך להמשיך לדחוף את המחט הזו קדימה.

הציבור המשרת חייב להמשיך להיאבק על תיקון החוק

אני כותבת את הטור הזה בזמן שהאיש שלי נוסע למילואים. עוד בוקר שבו אני סופרת חגים בלי נוכחות שלו בבית. עוד לילה שבו הוא לא ישן לידי. זה מרגיז, זה מתסכל, וזה שורט. אבל אני גם יודעת שאני לא היחידה. אלפי משפחות חיות את המציאות הזו יום יום, שנה אחרי שנה. וכולנו מבינים שהמדינה במתווה הנוכחי לא יכולה להמשיך להתקיים. לא מבחינה ביטחונית, לא כלכלית ולא חברתית.

המאבק על חוק הגיוס הוא לא עוד דיון פוליטי, הוא מאבק על המבנה הבסיסי של החברה הישראלית. על האפשרות להחזיק צבא מקצועי, ערכי וחזק גם עוד עשרים ושלושים שנה. על היכולת של מדינת ישראל להיות מדינה שמתייחסת למשרתים שלה בכבוד, בשפיות ובצדק. מגיע להם - ומגיע לנו.

והדבר הכי חשוב: אף חוק גיוס לא ישנה את המציאות אם הציבור המשרת לא ימשיך להיאבק, אם לא יעמוד על כך שהמציאות חייבת להשתנות. זה תלוי אם הציבור יבהיר למנהיגים, בלי מורא, שהמשחק הישן נגמר.

ישראל צריכה חוק גיוס אמיתי, אמיץ וישר. היא צריכה חוק שלא נותן לאף מגזר לברוח מאחריות. חוק שמביט בעיניים של מי שמשרת ואומר לו: אנחנו רואים אותך. אנחנו איתך. אנחנו משנים את המציאות - בשבילך.

עד שזה יקרה, נמשיך להיאבק. כי אין לנו אפשרות אחרת. ומי שלא מבין את זה - לא נמצא במקום שבו נקבעת המציאות.

>>> עו"ד רותם אבידר צאליק היא מנכ"לית ומייסדת "שדולת המשרתים"