ועדת חקירה אמיתית מתחילה בהבנת האחריות המוסדית

הדיון סביב הקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר חוזר ומתחדש, וזה רגע נכון לעצור ולהבהיר דבר פשוט: מי אמור לתת דין וחשבון למי.

יש הרבה אשמים למחדל 7 באוקטובר, אבל הרשות המבצעת, שמופקדת על צה”ל, השב”כ ומערך הביטחון, נושאת באחריות המרכזית. זה לא רציני שהגוף שאחראי יותר מכולם יחקור את עצמו. זה מזכיר את ההתעקשות של היועמ"שית לפקח על החקירה בפרשת הפצ"ריה - מצב של ניגוד עניינים מובהק, שלא נראה טוב בעיני הציבור ושאינו יכול לייצר אמון.

גם מערכת המשפט לא יכולה להישאר מחוץ לתמונה. היו לאורך השנים פסיקות שפגעו ביכולת ההרתעה של ישראל. דוגמה אחת היא פרשת הדר גולדין ז”ל: מערכת הביטחון ביקשה להתנות מתן טיפולים רפואיים למשפחות פעילי חמאס בהשבת גופתו. בג"ץ קבע שהמדינה חייבת להעניק להם טיפולים רפואיים, גם במחיר ויתור בפועל על הדר, בשם העיקרון של “לא בכל מחיר”.

כאן חייבים לשאול ביושר: האם זה לא פגע בהרתעה? האם זה לא שידר לחמאס שהלחץ האזרחי בישראל חזק יותר מהמחויבות לחיילינו? האם זה לא פגע בביטחון הישראלים? אלו שאלות שחייבות להיחקר.

אבל שום דבר מזה לא מטשטש את העיקר: האחריות המוסדית למחדל רובצת על שולחן הדרג המבצע. ממשלה שמסבירה שוב ושוב שה"מערכת" או ה"דיפ-סטייט" מסנדלים אותה, בעצם מודה שהיא לא מסוגלת לבצע את מה שהציבור שלח אותה לעשות.

נבחרי ציבור לא נועדו להיות פרשנים של הכוחות שסביבם. הם נבחרו כדי להוביל מדיניות, גם כשהיא מחייבת עימות עם גורמים לא-נבחרים, וגם כשהיא לא נוחה פוליטית.

אם יש שרים שחושבים שזה קרב אבוד מראש, או שאין להם את היכולת להיאבק עבור ביטחון אזרחי ישראל, טוב שיעבירו את המקל למי שמוכן לשאת באחריות אמיתית, גם במחיר אישי.

>>> אלי גרונר שימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים 2018-2015