הבידוד המדיני אינו בלתי נמנע - זו בחירה

בחודש ספטמבר 2025 ישראל תציין חמש שנים לחתימת "הסכמי אברהם". ההסכמים היו פריצת דרך חשובה בכל הנוגע לתהליך השתלבותה של ישראל באזור מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית. הם אפשרו את צירופה של ישראל לפיקוד מרכז האמריקני (CENTCOM), אשר יחד עם ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ירדן, סעודיה וקטר מילא תפקיד חשוב בהגנה על ישראל מפני המתקפות של איראן.

חמש שנים לאחר חתימתם, ישראל ניצבת בפני איומי החרמה ונידוי על ידי מדינות רבות בעולם. תהליך הפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת" עלול להגיע לשיאו בחודש ספטמבר הקרוב, במושב השנתי של האו"ם בניו יורק, כאשר מדינות שונות מאיימות להכיר במדינה פלסטינית ולנקוט בשורה של סנקציות כלכליות אם לא תיפסק המלחמה. איך הגענו למצב הזה?

אין הפתעות

בתקשורת הישראלית התקבע המונח "צונאמי מדיני" לתיאור התופעה. ואולם, צונאמי, כידוע, מתרחש בהפתעה, בעקבות רעידת אדמה או התפרצות געשית היוצרת גלי ים עצומים המובילים לעיתים לנזקים חמורים ולאובדן חיי אדם. אבל אין שום הפתעה במפולת המדינית. הכתובת הייתה על הקיר, אבל ממשלת ישראל בוחרת – במודע – שלא להיכנס לתהליך מדיני, אלא לנקוט במדיניות שמה שלא הולך בכוח, ילך ביתר כוח.

באופן פרדוקסלי, דווקא ההתקפה הנפשעת של חמאס על ישראל הובילה להחייאה מחודשת של רעיון המדינה הפלסטינית. אם עד המלחמה 147 מדינות הכירו בה, מאז המלחמה נוספו אירלנד, נורווגיה, ספרד, סלובניה וארמניה, כאשר 11 מדינות נוספות (כולל צרפת, בריטניה, אוסטרליה) הביעו נכונות לעשות כן בספטמבר הקרוב אם לא תיפסק המלחמה. ההכרה במדינה פלסטינית עשויה להיתפס כעניין שולי וסמלי, שהרי ללא הכרה והסכמה ישראליים אין לכך משמעות, אולם אם יתלוו לכך סנקציות הרי ישראל תהפוך למדינה "מצורעת", בדומה לטאיוואן ולדרום אפריקה בעבר. מה שאנחנו רואים כעת לנגד עינינו עלול להתגלות כקצה הקרחון.

זה לא היה אמור להיות כך. בתחילת המלחמה ישראל זכתה לתמיכה רחבה שנבעה מזעזוע עמוק מהאירועים הקשים של מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. הקהילה הבין-לאומית הביעה הזדהות עם זכותה של ישראל להגן על עצמה וראתה אותה כקורבן. אולם ככל שנמשכה המלחמה, היחס כלפי ישראל השתנה: התמונות הקשות מעזה, היקף הנפגעים, המשבר ההומניטרי והאורך החריג של הלחימה - כל אלו גרמו לשחיקה חדה בתמיכה, כולל אפילו בארצות הברית, הנחשבת כתומכת העיקרית של ישראל.

דווקא הטבח החזיר את אופציית המדינה הפלסטינית

הכתובת הייתה על הקיר בשני מובנים. ראשית, ההיסטוריה מלמדת כי מלחמות יוצרות הזדמנויות לפתרונות מדיניים. כך למשל אינתיפאדת אל-אקצ=ה הפלסטינית (2004-2000) – שהיא אולי האירוע הדומה ביותר מבחינת אורכה של המלחמה והיקף האבדות – לא רק שהעלתה מחדש על סדר היום האזורי והעולמי את הבעיה הפלסטינית, אלא שהיא הסתיימה בכמה וכמה ניסיונות להסדר מדיני עם הפלסטינים: יוזמת השלום הערבית (2002), תוכנית "מפת הדרכים" האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של שרון (2005).

שנית, לאורך המלחמה הועלו לא מעט תוכניות ל"יום שאחרי", אולם כולן נדחו על ידי ישראל. כך למשל, מצרים הציגה בוועידת הפסגה הערבית במרץ 2025 תוכנית לשיקום עזה; תוכנית אחרת הוצגה ביולי על ידי סעודיה, צרפת ו-17 מדינות וארגונים נוספים, הכוללת גם הכרה במדינה פלסטינית. אף שהתוכניות הללו כללו אלמנטים שאינם יכולים להיות מקובלים על ישראל, יש בהם רכיבים היכולים לשמש בסיס לתוכנית, כמו למשל דרישה לסיום שליטת חמאס בעזה ופירוזה; פירוק נשקו והעברתו לרשות; העברת השלטון לגוף מנהלי זמני תחת המטריה של הרשות הפלסטינית ועוד.

הצורך לסיים את המערכה הצבאית נובע מתוך הערכה שהיא מיצתה את עצמה. יתרה מזו, החשש האמיתי לחייהם של החטופים דורש הכרעה מיידית. אל הגורמים הללו נוסף עתה הצונאמי המדיני. עיתויו אומנם מתקשר לקמפיין ההרעבה של חמאס, שקנה לו אחיזה בקרב קהלים רבים בעולם, אולם יש לראות אותו בקונטקסט הרחב יותר של סירוב ישראלי מתמשך לא רק לסיים את המלחמה, אלא גם ליזום או להגיב לתוכניות מדיניות ל"יום שאחרי".

הסחף המדיני החיה מחדש את שאלת המדינה הפלסטינית והגביר את החשש לפגיעה חמורה בקשרים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות באזור ובעולם. קשת האפשרויות היא רבה וכוללת בידוד מדיני, הקפאה של הסכמי שלום ו/או נורמליזציה, הרחבת הסנקציות הכלכליות לכלל ישראל ולא רק להתנחלויות ביהודה ושומרון, אמברגו נשק ופגיעה בהסכמי סחר. חלק מהדברים הללו קרו כבר בעבר לאחר מלחמות 1967, 1973 ואינתיפאדת אל-אקצה, או אז ניתקו מרוקו, תוניסיה, עומאן, מאוריטניה וקטר (זמנית) את יחסיהן עם ישראל.

לכיבוש אין קשר לחטופים

וכך, מה שלא קרה במהלך כמעט שנתיים של מלחמה, מתרחש לנגד עינינו. החלטת הקבינט לכבוש את העיר עזה (או במילות נתניהו: "לשחרר את עזה משלטון חמאס") – אם אכן תמומש ולא תהווה רק איום כחלק ממשא ומתן – תחריף את הסחף המדיני. כבר למחרת ההחלטה, קנצלר גרמניה הכריז אמברגו על מכירת נשק לישראל. ואם זו החלטתה של המדינה האירופית הידידותית ביותר לישראל, נקל לשער מה תהיינה התגובות בהמשך.

המשך המלחמה – ובוודאי כיבושה של רצועת עזה – לא רק שמנוגד לעמדת רוב הציבור, אלא עלול לסכן את חיי החטופים, להגביר את הסחף המדיני ולשאוב את הצבא לשליטה צבאית, כלכלית וניהולית ברצועה, עם פוטנציאל גבוה לאבדות. יתרה מזו, קשה להאמין כי מטרת העל של נתניהו לחסל את חמאס – שהשגתה לכשעצמה אינה ברורה כל עיקר – יכולה להיות מושגת בעוד החטופים חיים. על כפות המאזנים ניצבת אפוא הכרעה גורלית.

לישראל היו הישגים מזהירים בשדה הקרב מול חמאס, חיזבאללה, איראן והחות'ים. את ההישגים הללו צריך למנף עתה לכלל פתרון מדיני – כזה שיוביל לשחרור החטופים, לסילוק חמאס מעזה ולהקמת שלטון מקומי פלסטיני-ערבי במסגרת תוכנית רחבה שבה מעורבות ארצות הברית ומדינות ערב המתונות.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר הקואליציה לביטחון אזורי